<h1>נמוקי יוסף על תענית</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מאימתי מזכירין גבורות גשמים בתחית המתים ר' אליעזר אומר מיום טוב הראשון של חג רבי יהושע אומר מיום טוב האחרון של חג, אמר לו ר' יהושע הואיל ואין גשמים סימן ברכה בחג למה הוא מזכיר, א"ל ר' אליעזר אף אני לא אמרתי אלא משיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו, אמר לו אם כן לעולם הוא מזכיר. פירוש. גבורות גשמים, מפרש בגמ' דהא דנקט לשון גבורות בגשמים ומזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם לפי שיורדין בגבורה, אחת מגבורות של הב"ה הם שכל העולם כולו אינו נידון אלא ע"י גשמים. מיום טוב האחרון, מיום שמיני דלא יתבינן בסוכה מדכרינן, אבל כל שבעה לפי שהגשמים לימי סוכה סימן קללה הם כדאמרינן בסוכה [כ"ח ע"ב] למה גשמים דומים בחג לעבד שמזג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו, ואע"ג דלולב וניסוך המים לרצוי הם אדכורי לא מדכרינן. בעונתו, יש אומרים שאומר בלשון זה ממש כשמזכיר, אבל הנכון דלישנא דמוריד הגשם לא משמע אלא בעונתו כשם שמזכיר תחית המתים ואינה באה אלא בזמנה. הריטב"א ז"ל. אם כן, אם אתה אומר מזכירין אע"פ שאין שואלין הואיל ומשמע בעונתו אף בקיץ יזכרו, ולמה אתה נותן סימן מיום טוב [ראשון], ור' אליעזר מודה בבריתא בגמ' דכל הקיץ אם בא להזכיר מזכיר דלעולם בעונתו משמע, מיהו עד השתא לא רמי עליה חובה מיום טוב ראשון מ[י]הא רמיא עליה חובה לרצות לפני שאלה, שכל הבא לשאול מקדים ומרצה ואסימן קללה לא קפדינן, ור' יהושע קפיד, ולדברי ר' יהושע יום טוב האחרון שאמר מיד הוא מתחיל להזכיר מבערב, והינו דפליג עליה ר' יהודה בגמ' שהאחרון בלבד הוא מזכיר תפלת מוסף והלכתא כר' יהודה.
מתני'. אין שואלין את הגשמים אלא סמוך לגשמים, ר' יהודה אומר העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג, האחרון מזכיר והראשון אינו מזכיר, ביום טוב הראשון של פסח הראשון מזכיר האחרון אינו מזכיר. פירוש. אלא סמוך לגשמים. לא פירש מתי הוא סמוך, וכן שנה הסדר תחלה פתח בהזכרה והשתא בשאלה, והדר ר' יהודה להזכרה, וחוזר אחר כך [י' ע"א] לשאלה בג' במרחשון וכו', ונראה שלא בא התנא השתא ללמד על דין השאלה ממש, אלא לומר דאע"ג דלר' אליעזר מזכירין מיום טוב הראשון של חג מיהו שאלה אינה אלא סמוך לגשמים, דמשמע שאינו ביום טוב הראשון, ולפיכך לא הוזקק לפרש יום השאלה. העובר וכו'. שליח צבור. ביום טוב האחרון של חג. כדברי ר' יהושע דמתני' דריש פירקין, אלא שאינה בתחילת יום טוב אלא במוסף, וכיון דאיירי בהזכרה בתחלתה איירי נמי בסופא, ואמ' שהוא עד תפלת יוצר של פסח, ואע"ג דשאלה קודמת לסוף ההזכרה בעי למיתני כולהו דיני דהזכרה. האחרון. שליח צבור המתפלל מוסף דמנהגם היה שאין שליח צבור אחד מתפלל יוצר ומוסף. הראי"ף ז"ל. ירושלמי מאי טעמיה דר' יהודה כדי שיצאו המועדות בטל מפני שהטל סימן יפה לעולם ע"כ, כלומר כיון שמודה לר' יהושע שההזכרה ביום טוב אחרון אמאי מאחר עד מוסף, ובכלל זה שמענו למה אינו מזכיר אלא עד יום טוב ראשון של פסח, ומה שאינו מפסיק מבערב כדי שיהא כל הפסח בטל כבר שאלו כן בירושלמי והשיבו לית כל עמא תמן, ואסור ליחיד להפסיק עד שיפסיק שליח צבור שהוא בכנופיא, ולהודיע שלא הפסיק מבערב אינו מפסיק בשחרית, שאם היה מפסיק בשחרית יסברו שהפסיק נמי מבערב אלא שלא היו הם שם, ויקבעו כן לעתיד.
<h2>דף ג.</h2>
גמ' תאנא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר מאי טעמא אמר ר' חנינא לפי שאין נעצרים, אמר ר' חנינא בימות החמה אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו אמר מוריד הגשם מחזירין אותו בימות הגשמים לא אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו לא אמר מוריד הגשם מחזירין אותו, ולא עוד אלא אפילו אמר מעביר הרוח ומפריח הטל אין מחזירין אותו. פירוש. לא חייבו חכמים להזכיר טל ורוחות בשום זמן ואפילו בזמן שרגילין להזכיר כגון טל בימות החמה ורוחות בימות הגשמים. לפי שאינן נעצרין, שאלמלא הם אין העולם יכול להתקיים. ואם בא להזכיר. אפילו בזמן שאין רגילין בו כגון טל בימות הגשמים ורוחות בימות החמה מזכיר, ולפי שאין בהזכרת טל חיוב לא הוזכר במשנתנו אלא מזכיר ואינו מזכיר הכל בגשם. וכתב הריטב"א ז"ל וכן לענין השאלה, אלא דנקט הדין בהזכרה ששנויה במתני' אבל העולם נהגו לקבוע הזכרת טל, וכן בשאלה ובלבד שיזכירו בו ברכה, טל לברכה, לפי שהוא נעצר כדאמרי' בגמ' [בה], דהא דאמרי' שאינו נעצר הינו טל סתמא, וכבר כתבתי במסכת ברכות שברכת השנים שוה היא בימות החמה ובימות הגשמים, ולא חלק התלמוד לעולם אלא בשנוי השאלה לומר ותן טל ומטר לברכה בימות הגשמים, אבל בארצות הללו נהגו להחליף הברכה בין ימות החמה לימות הגשמים ואין לנו סמך למנהגם עכ"ל.
<h2>דף ג:</h2>
בימות החמה. מפסח ועד החג. משיב הרוח וכו', דבלאו הכי לא מעצר. מוריד הגשם מחזירין, דמעצרי. מעביר הרוח, שלא יבוא. ומפריח הטל, נמי שלא ירד. ר"א [רב אלפס] ירושלמי [פ"א ה"א] ר' זעירא בשם ר' חנינא היה עומד בגשם והזכיר של טל אין מחזירין אותו, בטל והזכיר של גשם מחזירין אותו, והתני בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר, לא דמי ההוא דמקל לההוא דלא מצלי ולא מקל, פי' מקל קללה בימות החמה דכתיב [שמו' א' י"ב] הלא קציר חטים וגו'. עוד שם בגשם והזכיר של טל אין מחזירין אותו, והתני אם לא שאל בברכת השנים או שלא אמר גבורת גשמים [בתחיית המתים] מחזירין אותו, בההוא דלא אדכר לא טל ולא מטר ע"כ. נראה מן הירושלמי דזה שאמרו שאם לא אמר מוריד הגשם בימות הגשמים מחזירין אותו הינו דוקא בשלא הזכיר לא טל ולא מטר, אבל אם אמר מוריד הטל אין מחזירין אותו, וכתב הריטב"א ז"ל אבל בגמ' שלנו לא אמרו כן, אלא נראה להם דברים כפשטן דכל שלא הזכיר גשם מחזירין ולא חששו להזכרת טל, דהזכרת גשם הוא בחיוב אבל בטל אין שום חיוב ולא שום קפדא ע"כ. ר"א. [רב אלפס] בבלי בפרק תפלת השחר [ברכות כ"ט ע"א] אמר ר' תנחום א"ר אסי טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו, ושאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שאומרה בשומע תפלה, ואותבינן עלה מהא דתניא טעה ולא הזכיר גבורת גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים מחזירין אותו, הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס, ואסיקנא לא קשיא הא דאידכר מקמי שומע תפלה הא דאידכר בתר שומע תפלה, אי אדכר מקמי שומע תפלה אומרה בשומע תפלה, אי אדכר מבתר שומע תפלה חוזר לראש, ושמעינן מינה דאי טעה ולא אמר גבורת גשמים בתחיית המתים חוזר לראש ואע"ג דאידכר מקמי שומע תפלה עכ"ל. וכתב הריטב"א ז"ל בשם הר"ם במז"ל [פ"י מהלכ' תפילה ה"ט] והראב"ד ז"ל שאם טעה בזה ובזה בתפלה ובכוס חוזר לראש להתפלל ולומר הבדלה בחונן הדעת, וסימניך אם בא לנפות מנפה את כלו, ועל כן חשבו על הראי"ף ז"ל שכתב ושמעינן מינה וכו' חוזר לראש, שאין די לו שיחזור לשומע תפלה דההוא לא מקרי ראש, שהרי אינה לא ראש לברכות ולא ראש (להזכרה) [לשאלה], ומימרא דר' אסי שאין מחזירין בדאידכר מקמי שומע תפלה לענין שאלה איתמר, אלא שמצאו לרבי' האיי ז"ל שכתב שחוזר נמי בכאן לשומע תפלה, וכדבריו הוא בירושלמי [פ"א ה"א] בפי', ואמרו שם שאם לא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים ונזכר קודם שומע תפלה אומרו בשומע תפלה, ושמא דעת הראי"ף ז"ל כדעת הירושלמי וכדברי רבי' האי בחזרה לשומע תפלה, ומה שכתב שחוזר לראש היינו בשלא נזכר עד שעקר את רגליו, ולשון הירושלמי ר' זעירא בשם רב הונא לא שאל בברכת השנים אומרה בשומע תפלה ודכותה אם לא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים אומרה בשומע תפלה, ומה שאלה שהיא מדוחק אומרה בשומע תפלה הזכרה שהיא מריוח לא כל שכן, והתני אם לא שאל בברכת השנים או שלא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו, א"ר אבא מרי בשם ר' יוסה בשלא אמרו בשומע תפלה, להיכן הוא חוזר א"ר שמעון בשם ר' יוחנן בראש חדש אם עקר את רגליו חוזר לכתחילה ואם לא חוזר לעבודה, אף הכא אם עקר רגליו חוזר לראש ואם לא חוזר לשומע תפלה ע"כ, ופי' שאלה שהיא מדוחק לומר שהוא דבר הצריך יותר וראוי לקבוע לה מקום ועוד כתב ז"ל דהא דאמרי' דהיכא דאידכר לבתר שומע תפלה שחוזר, היינו היכא דליתיה בצבור אבל איתיה בצבור לא צריך לאהדורי הואיל ושומע משליח צבור, ואע"ג דקימא לן דוקא בראש השנה וביום הכפורים, אבל בשאר ימות השנה אין ש"צ מוציא אלא לשאינו בקי והוא שישנו שם, התם מיירי בשלא התפלל, אבל הכא שהתפלל וטעה עשוהו כשאינו בקי ושליח צבור מוציאו, והוא שיהא שם מתחילה ועד סוף, וכן כתבו הגאונים ז"ל, וכל שכן שליח צבור שטעה בשום מקום כשמתפלל בלחש, אין לו לחזור משום טורח צבור, אלא יוצא בתפלה שסודר בקול רם, וכל שטעה כשמתפלל בקול רם חוזר כדין היחיד, חוץ ממי שטעה ביוצר של ראש חדש ביעלה ויבא, שאם סיים תפלתו אינו חוזר שהרי תפלת המוספין לפניו, כדאיתא פרק תפלת השחר [ברכות ל' ע"ב] וכן כתב הר"ם במז"ל [פ"י מתפילה הי"ב] ע"כ. אמרי' בירושלמי [פ"א ה"א] נתפלל ואינו יודע מה הזכיר, אמ"ר יוחנן כל שלשים יום חזקה מה שהוא למוד הזכיר מכאן ואילך מה שצריך הזכיר.
<h2>דף ד:</h2>
גמ'. אמר ר' אסי א"ר יוחנן הלכה כר' יהודה, ואנן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן אמ' רב מתחיל במוספין ופוסק [ב]מנחה ערבית ושחרית וחוזר ומתחיל במוספין, רבא אמר כיון שהתחיל שוב אינו פוסק, וכן אמר רב ששת כיון שהתחיל שוב אינו פוסק, והלכתא כיון שהתחיל שוב אינו פוסק. פירוש. הלכה כר' יהודה. בין בתחילת הזכרה בין בסוף הזכרה, וכן נהגו. תרי יומי. שני ימים טובים אחרונים שמיני ספק שביעי ותשיעי ספק שמיני לר' יהודה באיזה מהם מזכיר. מתחיל במוספין, של שמיני ספק שביעי דשמא יום טוב אחרון הוא. ופוסק במנחה, שמא שביעי הוא ואין זמן הזכרה עד מוסף של מחר. שוב אינו פוסק. דאחר שעשאו קדש שהזכיר בו מטעם [שהוא] יום טוב אחרון איך יעשהו חול, שאם לא יזכיר במנחה נמצא שהוא שביעי ולא יום טוב אחרון. והלכתא. וכל שכן לדידן דידעינן בקבועא דירחא שיום ראשון הוא שמיני ודאי ויום שני מנהג אבותינו הוא כדאיתא פרק קמא דביצה [ד' ע"ב] שאין לנו לחוש כלל, וכיון שהתחיל שוב אינו פוסק.
<h2>דף ו:</h2>
אמר ר' אבהו מאימתי מברכים על הגשמים משיצא חתן לקראת כלה, מאי מברך אמ' רב יהודה מודים אנחנו לך ה' אלקינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו, ור' יוחנן מסיים בה אלו פינו מלא שירה כים וכו' עד ולשון אשר שמת בפינו הן הם יודו ויברכו את שמך ה' אלהינו ברוך רוב ההודאות, רוב ההודאות ולא כל ההודאות, אמר רבא אימא אל ההודאות אמר רב פפא הלכך נימרינהו לתרויהו ברוך רוב ההודאות ואל ההודאות. פירוש. מאימתי. בפרק הרואה בברכות [נ"ט ע"ב] תנן שחייב לברך על הגשמים אם חזא מחזא האך ברכה דהכא מודים אנחנו לך וכו', אבל שמע משמע אומר הטוב והמטיב כדתנן [שם נ"ד ע"א] על בשורות טובות הוא אומר הטוב והמטיב, ואם יש לו שותף בההיא ארעא שלו מברך נמי הטוב והמטיב, כדתנן על שלו הוא אומר שהחיינו ועל שלו ושל חברו אומר הטוב והמטיב, ואין צריך לברך מודים אנחנו לך אלא כשאין לו קרקע, זהו דעת הראי"ף והר"מ במז"ל [פ"י מברכות ה"ה] ואחרים כתבו שברכת שהחיינו פרט ואין הפרט פוטר הכלל ולא הכלל פוטר הפרט, אבל ברכת הטוב והמטיב היא קצת כללית פוטרת הא דמודים אנחנו לך שהיא ג"כ כללית, וברכה זו של מודים אנחנו לך חובה תמיד על כל יחיד ויחיד אף בגשמים הבאים בלא תענית, ואין בזה ענין להלל הגדול שאומרים צבור על הגשמים כדאיתא במכלתין [י"ט ע"א], דהלל הגדול אינו אלא בצבור ועל הגשמים הבאים אחר התענית, ובנפש שבעה וכרס מלאה כדלקמן [כ"ו ע"א], ונהגו העם לומר האך ברכה דמודים אנחנו לך נמי אחר הלל הגדול הריטב"א ז"ל. משיצא חתן לקראת כלה. הרבה פירושים נאמרו בו והנכון פירוש הר"ם במז"ל [פ"י מברכות ה"ו] שאמר משירבו המים על הארץ ויעלו אבעבועות על פני המים וילכו האבעבועות זה לקראת זה. על כל טיפה וטיפה. מן התיקון משמע שאף למי שאין לו קרקע נתקנה. ברוך רוב ההודאות, לפי שברכה זו נתקנה בכל טפה וטיפה שהיא טובה כללית רצו להזכיר בחתימתה ג"כ לשון רבוי, כמו ורוב בניו [אסתר ה'], וברוב חסדיו [ישעי' ס"ג], וברוב גאונך, שכל אלו לשון רבוי, ולא לשון רוב ולמעוטי כל. רוב ולא כל וכו'. התלמוד חשש שמא יטעה אדם לומר שהוא מלשון רוב ממש ולא כל כענין ורצוי לרוב אחיו, ושאין ראוי לתקן לשון שיהיה בו חשש כזה חלילה. אימא אל. שהוא לשון תוקף ויכולת ומשמע מינה רבוי. למרינהו וכו'. אל ההודאות ורוב ההודאות. כתב הריטב"א ז"ל כיון שהזכיר אל ההודאות סמוך לברכה ממילא משמע דרוב ההודאות אאל ההודאות קאי שהוא לשון רבוי, וכתבו בעלי התוספות שאין צריך לומר ההודאות שני פעמים, אלא שנאמר בא"י אל רוב ההודאות דכיון שהוא מזכיר אל תו לא משמע אלא רבוי, וכן הוא בסדור הר"מ במז"ל אלא שהגאונים כתבו אל ההודאות ורוב ההודאות ודבריהם קבלה. וכתב הריטב"א ז"ל בגשמים הבאים על ידי תענית, חובה על הצבור לומר הלל הגדול שהוא מזמור הודו לה' וגו' [תהלים קל"ו] בנעימה, עם מודים אנחנו לך וכו' ואלו פינו, אם לא אמרה ביחיד, ואחרים ז"ל כתבו אפי' אמרה ביחיד יש לצבור לחזור ולאומרה מדין ברכת צבור על הגשמים אחר ההלל. וברכה זו של מודים וגו' אין לה פתיחה אלא חתימה בלבד, וכמוה אלהי נשמה וכו' וברכת צרכי עמך ישראל וגו', שאין לחוש בברכת השבח ותחנונים, והא דתניא [ברכות מ"ו ע"א] כל הברכות כלן פותחות בברוך אינו אלא בברכת המצות.
<h2>דף י.</h2>
מתני'. בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים, רבן גמליאל אומר בשבעה בו חמשה עשר יום לאחר החג כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת. פירוש. חמשה עשר יום. לא אתא לאשמועינן מנינא דהא פשיטא, אלא טעם מחלוקתן משום דמתני' בזמן שבית המקדש קיים הוא, ולכולי עלמא זמן שאלת גשמים הוא לאחר החג, אלא דחיישינן לעולי רגלים שלא יעצרם הגשם, ונמצא מכשילן לעתיד לבא, לפיכך בא תנא קמ' לתת להם זמן לחזרה י"ב יום, אע"פ שיש מהלך עשרים יום לפי שירושלים באמצע ארץ ישראל וארץ ישראל מהלך ארבעים יום, די שניתן להם זמן לחזרה י"ב יום, והשאר שהוא עד עשרים טוב שידחוק עצמו ללכת ביום ובלילה כדי שלא תתאחר זמן השאלה, ור"ג סבר דבט"ו יום הוא יותר ראוי, והוא עד זמן רביעה שניה, דהכי נחלקו בגמ' [ו' ע"א] עונות הגשמים, רביעה ראשונה בג' במרחשון בינונית בז' בו, אפילה בי"ז בו לר' מאיר דסתם מתני' כותיה. לנהר פרת. נקט הכי מפני שאותו הגבול היה מפורסם יותר וגם היה מיושב יותר משאר הרוחות בזמן ההוא מפני נהר פרת שמימיו מתברכין ופרין ורבין.
גמ'. א"ר אלעזר הלכה כרבן גמליאל תניא חנניא אומר ובגולה עד ששים בתקופה, איבעיא להו יום ששים כלפני ששים או כלאחר ששים רב אמר כלאחר ששים ושמואל אמר כלפני ששים, אמר רב פפא הלכתא יום ששים כלאחר ששים. פירוש. ובגולה עד ששים. דברי חנניה אינן בכל הגולה אלא בבבל דוקא שהיה עיקר הגולה שם, ומשום דבבל טבעני ולא יבשני בעבור שהיא עמוקה [ו]לחה והגשמים מזיקים לה עד ששים מתקופת תשרי, אבל שאר ארצות שהם צריכין לגשם קודם לכן למה יאחרו שאלתם עד ששים, והא ר' יוחנן אמר בגמרא [ד' ע"ב] דמשעה שמתחיל להזכיר מתחיל לשאול לבני ארץ ישראל כשאין בית המקדש קיים דליכא עולי רגלים וליכא פירי בדברא, דלבני בבל דמפני שהיא עמוקה לא היו מתיבשין פירותיהן בעיר ומוציאין אותם במדבר ליבש היו מתאחרין מלשאול עד ט"ו במרחשון משום פירי דדברא, אם כן לבני חוצה לארץ דליכא לא עולי רגלים ולא פירי בדברא והם צריכין צורך גדול למטר למה יאחרו עד ששים. וכתב הריטב"א ז"ל בשם רבותיו שדעת הגאונים ז"ל אחר שלפי סוגית התלמוד לא מצינו אלא שני זמנים אחד לארץ ישראל ואחד לבבל, לא רצו לקבוע זמן שלישי אלא כבני ארץ ישראל או כבני בבל, בררו הגאונים ז"ל זמן בבל מפני שלשה ענינים, האחד מפני שאנו נגררים אחריהם בכל עניננו, והשני שתהא כל הגולה בדין אחד כפשטה דמימרא, והשלישי שהשאלה לאלתר מזקת לפירות השדה, ואם שאין צריכין איחור עד ששים כל אחד יכול לשאול בשומע תפלה אם צריך לגשמים, ומיהו אין מנהגנו לשאול כלל בשומע תפלה אם צריך לגשמים, ומאחרינן לשאול עד ששים כהלכתא דרב פפא, ויום ששים שואלין.
מתני'. הגיע שבעה עשר במרחשון ולא ירדו גשמים התחילו (היהודים) [היחידים] מתענין ואוכלין ושותין משחשיכה ומותרין במלאכה ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה. פירוש. הגיע י"ז. סתמא כר' מאיר דאמר רביעה בכירה בג' בו בינונית בז' בו אפילה בי"ז בו, ומקמי אפילה שהיא האחרונה אין מתענין כדקימא לן שלישית להתענות, אבל לר' יוסי אין רביעה שלישית עד אחד בכסליו, ואין היחידים מתענין עד אותו זמן ורבי' אלפסי והר"ם במז"ל [פ"ג מתעניות ה"א] פסקו הלכה כהך סתמא דר' מאיר, משום דקימא לן כר' יוחנן דאמר [שבת מ"ו ע"א] הלכה כסתם משנה, וכן סתם במתני' ומחלוקת בבריתא הלכה כסתם משנה, ולהכי לא חיישינן ללישנא דגמ' דאמר רב חסדא הלכה כר' יוסי.
מתני'. הגיע ראש חדש כסליו ולא ירדו גשמים ב"ד גוזרין שלש תעניות על הצבור אוכלין ושותין משחשכה ומותרין במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. עברו אלו ולא נענו בי"ד גוזרין שלש תעניות אחרות על הצבור אוכלין ושותין מבעוד יום ואסורין במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. פירוש. מבעוד יום. (שיקבל) [שיתחיל] להתענות קודם בין השמשות שיעמוד בתענית יום שלם כ"ד שעות. ואסורין במלאכה. בגמ' מפרש דלא אסרו במלאכה אלא ביום, ואסמכו אקרא דכתיב [יואל א'] קדשו צום קראו עצרת אספו זקנים, הרי דמה צום לעצרת ולאסיפת זקנים, מה עצרת שהוא יום טוב אסור בעשיית מלאכה אף צום נמי, ומ"מ אינו אסור בצום אלא ביום ולא בלילה, משום שהקישו נמי לאסיפת זקנים שאינו אלא ביום, כדכתיב אספו זקנים כי גדול יום [שם], וכן מצינו בעזרא [ט' ד'] שהכנופיא עשה ביום. וברחיצה. דוקא כל גופו כדאמרינן בגמר' [י"ג ע"א]. ובסיכה. בגמ' מפרש [י"ג ע"ב] דלהעביר הזוהמה מותר לסוך. ובנעילת הסנדל. בגמ' מפרש [י"ג ע"א] דדוקא בעיר אבל בדרך מותר.
גמ'. מאן יחידים, אמר רב הונא רבנן, ואמר רב הונא יחידים מתענין שלש תעניות שני וחמישי ושני, תניא נמי הכי יחידים מתענין שני וחמישי ושני, ומפסיקין בראשי חדשים ובימים טובים הכתובים במגילת תענית. פירוש. שני וחמישי. בגמ' פריך מאי קמ"ל רב הונא, והתניא אין גוזרין בתחלה תעני' בחמישי כדי שלא להפקיע השערים, שאם היום מתחילין להתענות בחמישי קונין למוצאי התענית שתי סעודות גדולות אחת סעודת הלילה ואחת סעודת שבת, ומי שאינו יודע (שעדין) [שהם] מתענין יהא סבור שרעב בעולם ואתי לאפקועי שערים, ומשני דהינו כשצבור מתענין דרבים נינהו אבל משום יחידים סד"א דלא, קמ"ל רב הונא דאפי' בתענית של יחידים חוששין להפקעת שערים שלא להתחיל אלא בשני. ומפסיקין בראש חדש וגו'. שאם חל ר"ח בשני או בחמישי לאחר שהתחילו להתענות פוסקין תעניתם. וכן בימים טובים הכתובים במגלת תענית. קודם שבטלה מגלת תענית. וכתב הראי"ף ז"ל בהלכות, האידנא דקא בטלה מגלת תענית אין מפסיקין אלא בחנוכה ובפורים, ודוקא היחידים אבל צבור לא דתנן אין גוזרין תענית על הצבור בראשי חדשים בחנוכה ובפורים (ודוקא היחידים אבל צבור לא דתנן אין גוזרין תענית) ואם התחילו אין מפסיקין ע"כ. ועל זה כתבו מן האחרונים ז"ל תימה למה טרח רבינו ז"ל לכתוב דין תענית צבור לנו עכשו שהרי אין תענית צבור בבבל אלא ט' באב בלבד, וכל שאר תעניותינו כתענית יחיד הם, ואין לנו כח להפסיק מבערב ולא לנהוג כחומרי תעניות, אע"פ שיש לנו כח להרבות בתפלות בצבור לענין כ"ד ברכות ותקיעות ונעילה, אין בנו כח לדחות גזרות ב"ד שגזרו קדושה בר"ח בחנוכה ובפורים, ואינו חל בהם כשם שאינו חל בשבתות וימים טובים, כי חכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה. וכתב הריטב"א ז"ל אפשר שאף רבינו ז"ל לא כתבה אלא מפני תענית צבור שבארץ ישראל שיש להם נשיא ואב ב"ד לגזור להם כנ"ל ע"כ. והאידנא דבטלה מגלת תענית לגמרי בטלה ואף לגזור בהם תענית, והינו שמתענין העולם ביום י"ג באדר לפני פורים אע"ג שהיה יום ניקנור, וקדושת ניקנור שהיה מהפרכי יון (הוא) [ו]קדשו אותו יום מפני הנס שנעשה בו, אלא לפי שבטלה לגמרי [לכן מתענין], וקשה למה לא נחוש מפני שהוא יום שלפני פורים, שהרי לגבי חנוכה ופורים לא בטלה מגלת תענית, וכבר פסקו [י"ח ע"א] רב ור' יוחנן כר' יוסי דאמר דימים הכתובים במגלת תענית לפניהם אסור, ומאותן ימים נשארו חנוכה ופורים. ואיפשר לומר דיום שלפני פורים עיקרו היה מפני יום ניקנור וכיון שבטלה קדושת עצמו שוב אין לו קדושה מפני יום שלפני פורים. והראב"ד ז"ל כתב כי מתענית פורים אין להקשות, כי כשם שקבלו עליהם ענין ימי הפורים כך קבלו עליהם ענין הצומות, ומה שמנו יום ניקנור בכלל ימים טובים אינו אלא לענין הספד, אבל בתענית ודאי מותר שכבר היה נגזר בו מקודם, ואינו נכון בעיני האחרונים ז"ל. והרב אלברצלוני ז"ל כתב גם כן לפניהם ולאחריהם מותרין אף מאותן שלא בטלו, דכיון דבטלה מגלת תענית יש לנו לפסוק כדברי המקל, ושמואל הוא דאמר [י"ח ע"א] הלכה כרשב"ג דאמר לפניהם ולאחריהם מותרין, אע"פ דפליג ביה ר' יוחנן ובעלמא שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. וכבר אמרנו שיש לנו כח היום להרבות בתפלות והתרעות, ואם התחילו אין מפסיקין בחנוכה ובפורים, אלא שקורין בפרשת היום שפרשת תענית לא קבעוה אלא במנחה, וכן לענין ההלל נראה שאין דוחין אותו בחנוכה שיש בו הלל גמור משום פרסומי ניסא, ויפה איפשר לנו להודות לשעבר ולצעוק לעתיד לבא שיושיענו כמו שהושיענו בעת ובעונה הזאת, וכן נופלין על פניהם כשם שאומרים כל דברי סליחות ותחנונים. ולמדנו שאם אירע תענית בערב שבת כגון עשרה בטבת, או תענית צבור במקום שיכולין לגזור כמו בארץ ישראל, אם אירע בערב ר"ח שנופלין על פניהם במנחה.
<h2>דף י:</h2>
תנו רבנן לא יאמר אדם תלמיד אני אין אני ראוי לכך, אלא כל התלמידים ראויין לכך, אי זהו יחיד ואי זהו תלמיד, יחיד כל שראוי למנותו פרנס על הצבור, תלמיד כל ששואלין אותו דבר הלכה בתלמודו ואומר, ואפי' במסכתא דכלה. ת"ר לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה תלמידי חכמים עושין עצמן יחידים דברי ר' מאיר, ר' יוסי אומר עושה וזכור לטוב שאין שבח הוא לו אלא צער הוא לו, תניא אידך לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה והתלמידים עושין דברי ר' שמעון בן אלעזר, רשב"ג אומר דבר של שבח אינו עושה של צער עושה. פירוש. תלמיד אני. ואיני ראוי להתחיל תענית עם היחידים. במסכתא דכלה. כתבו בתוספות שמסכתא היא שמתחלת כלה בלא ברכה אסורה לבעלה, והיא מסכתא קלה לרגיל בה, אבל החכמים לא היו רגילין בה, ולפיכך אמרו במס' שבת [קי"ב ע"א] בשבח תלמידי חכמים אי זהו תלמיד חכם הראוי למנותו פרנס על הצבור ששואלין לו דבר הלכה בכל מקום ואומר ואפילו במסכתא דכלה. אי זהו יחיד. כתב הריטב"א ז"ל מפני שהחובה מוטלת על החכמים יחידים בלבד ולא על התלמידים אלא רשות, טרחו לפרש אותם. לא כל הרוצה, דנראה מגסי הרוח. עושה וזכור לטוב. להתענות דצער הוא לו ולא גסות הרוח, אבל להתנאות בטלית של תלמידי חכמים ובמנויו לא, כמו שמפרש רשב"ג דבר של שבח אינו עושה, ונראה דאפילו התלמידים אינן מתנאים בטלית החכמים הגדולים, והלכתא כר' יוסי וכרשב"ג.
תנו רבנן הרי שהיה מתענה על החולה ונתרפא על הצרה ועברה הרי זה מתענה ומשלים, ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענין הרי זה מתענה ומשלים, ממקום שאין מתענין למקום שמתענין הרי זה מתענה עמהם, שכח ואכל ושתה אל יתראה בפניהם ואל ינהג עדונין בעצמו. אמר רב יהודה אמר רב כל המרעיב עצמו בשני רעבון ניצול ממיתה משונה, שנ' [איוב ח'] ברעב פדך ממות, ממות, מרעב מיבעי ליה, אלא מתוך שהרעיב את עצמו בשני רעבון ניצול ממיתה משונה, אמר ריש לקיש אסור לאדם שישמש מיטתו בשני רעבון שנ' [בראשית מ"א] וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב, תאנא חשוכי בנים משמשין מטותיהן בשני רעבון, ת"ר בזמן שהצבור שרויין בצער יחיד הפורש מהן שני מלאכי השרת המלוין לו מניחין ידיהם על ראשו ואומרים פלוני שפרש מן הצבור אל יראה בנחמת צבור, תניא אידך בזמן שהצבור שרויין בצער לא יאמר אדם אלך אוכל ואשתה ושלום עליך נפשי, ואם עשה כן עליו הכתוב אומר [ישעיה כ"ב] הנה ששון ושמחה וגו' מה כתיב אחריו ונגלה באזני ה' צבאות זו מדת בינוניים, מדת רשעים מהו אומר אתיו אקחה יין ונסבאה שכר מה כתיב אחריו הצדיק אבד ואין איש שם על לב, וכל המצער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור שכן מצינו במשה רבינו שצער עצמו עם הצבור שנ' [שמות י"ז] וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו, וכי לא היה לו למשה רבינו כר אחת או כסת אחד לישב עליו, אלא כך אמר משה הואיל וישראל שרויין בצער אף אני אהיה עמהם בצער, שמא יאמר אדם מי מעיד בי אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם ורהיטי ביתו של אדם הם מעידין בו שנ' [חבקוק ב'] כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה. פירוש. ונתרפא. וה"ה אם מת החולה בעי לקיומיה נדרו, וכן על הצרה ועברה מתענה ומשלים, ופירשו ז"ל לא תענית זה בלבד אלא כל תענית שקבל עליו משלים, והא דתנן לקמן [י"ט ע"א] שאם ירדו להם קודם חצות גשמים לא ישלימו תעניתם, וכ"ש אם קבלו עליהם תעניות הרבה שלא ישלימו. כבר תירצו ז"ל בשם הר"ם ב"ן ז"ל דהתם בתענית צבור כדמוכח מגופה דמתני' ומשום טורח צבור שלכך היה דעתם בגזרתם והרי הוא כמי שהתנו, אבל הכא שהוא תענית יחיד לא, וכן משמע לישנא דהתם תני לה בלשון רבים והכא תני לה בלשון יחיד, ולהכי לא שני הכא והתם בין תענית גשמים לתענית שאר צרות. למקום שאין מתענין. הרי זה מתענה ומשלים כל התעניות שקבלו בני עירו דעושה כחומרי מקום שיצא משם. אכל ושתה. בדיעבד. אל יתראה. שנראה כחתן בין האבלים ויתקנאו בו. ניצל ממיתה משונה. שאינו מת בחרב ברעב ובדבר וכל מיתה שאינה בידי מלאך המות, אלא על מטתו כדרך כל אדם בשכר שמצער עצמו. אסור לשמש וכו'. צריך אדם לנהוג בו צער בעצמו. חשוכי. פירשו בו מלשון ולא חשכת [בראשית כ"ב], כלומר שלא קיים פריה ורביה. ואחרים אמרו שאין לשון זה יפה, אלא יותר נכון מלשון אל יתיצב לפני חשוכים [משלי כ"ב], והכי קאמ' בנים שאין יוצאים כשורה ממי הם מאותם שמשמשין מטותיהן בשני רעבון. ושלום עליך נפשי. אע"פ שאין לו חלק בצרתם. הנה ששון ושמחה. שלא היו צרין בצרת אחיהם אלא אומרים דיה צרה בשעתה, ומ"מ בהגיע הצרה להם ישובו בתשובה ולפיכך נקראת מדת בינוניים, ומדת רשעים אף בהגיע הצרה אליהם אינם חוזרין שנ' [ישעיה נ"ו] אתיו אקחה יין ונסבאה שכר והיה כזה יום מחר, וכתי' בתריה הצדיק אבד. לוקח הב"ה הצדיקים מהם שלא יגינו ושלא יחזירום בתשובה.
<h2>דף יא:</h2>
אמר ר' זעירי אמר רב הונא יחיד שקבל עליו תענית שני ימים זה אחר זה אפי' אכל ושתה כל הלילה למחר מתפלל תפלת תענית, לן בתעניתו אינו מתפלל תפלת תענית, אמר רב יוסף מאי קא סבר רב הונא קסבר אין מתענין לשעות או דלמא קסבר מתענין לשעות והמתענה לשעות אין מתפלל תפלת תענית, א"ל אביי לעולם קסבר מתענין לשעות והמתענה לשעות מתפלל תפלת תענית ושאני הכא דלא קבלה עלויה, אמר רב חסדא והוא שלא יטעום כלום כל אותו היום האי תענית מעליא הוא, לא צריכא דקא מימלך אימלוכי. פירוש. למחר. ביום השני שקבל עליו גם כן. מתפלל תפלת תענית. אע"פ שלא קבלו במנחה שקודם יום ראשון, ההיא קבלה מהניא לשני ימים שקבל בפירוש, מכיון שהיו רצופין וכיומא אריכתא דמו, ואע"פ שאכל ושתה בין שניהם אין האכילה מפסקת בקבלה, ויש אומרים דבנודר להתענות בימים מפוזרים שצריך קבלה בכל אחד מהם במנחה. ומתפלל תפלת תענית דאמרי' הכא גם בליל כניסת השני נמי קא מתפלל עננו קודם אכילה. לן בתעניתו. היכא שלא קבל עליו אלא יום אחד וכשהגיע הלילה לן בתענית שהיה ליל שני בלא קבלה. אינו מתפלל. אפי' למחר שהוא מתענה הרבה תפלת תענית, וכל שכן בלילו. קסבר אין מתענין לשעות. ותמיה מילתא מי מונע שלא יתענה אם ירצה, ואם בא לשאול אם חייב לקיים דברו פשיטא דנדר הוא, דאמרי' [ירושלמי נדרים פ"ח ה"א] נדר להתענות, וכן אם נדרו קודם כדלקמן. ותירצו בשם הרמב"ן ז"ל שעם שהאמת שתענית נדר הוא, מיהו אינו מנדרי איסר דלא אסר חפצא עליה, ומשום הכי אמרי' לקמן [י"ב ע"א] תדחה נדרו מפני גזרתנו, ונדרי איסר חלין על דבר מצוה כדבר הרשות, אלא שמקבל על עצמו כשאר נדרי הקדש, ובודאי הנודר כך כדי לכבוש את יצרו או מרוב דוחק צרה אפי' בשבת יכול להתענות, כמו שמתענין בשבת שבין ראש השנה ליום הכפורים, וכן אמרו [ברכות ל"א ע"ב] היושב בתענית בשבת קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה וסתם אמרוה ולא דוקא בתענית חלום וכן כתבו ז"ל, אלא שעושה כן בשביל תשובה שלימה שחושב שזכות שבת תרחם, וכאן שאלו דשמא תענית שעות לא חשיב דבר מצוה כיון שאינו תענית גמור, ומסקי' שחל עליו נדר ומתענין לשעות ומתפלל עננו כדאמ' אביי שצריך קבלה קודם אותן שעות, שיקבלנו בתפלתו בשומע תפלה שיאמר הריני בתענית למחר או לשעות כך וכך שיבאו היום, יהי רצון מלפניך שתקבל תעניתי ותשמע תפלתי כי אתה שומע תפלה כל פה בא"י שומע תפלה, ואם לא נזכר קודם שומע תפלה אומ' בסוף תפלתו קודם שיאמר יהיו לרצון או קודם שיעקור את רגליו, וזו היא בכלל הא דשמואל לקמן [י"ב ע"א] כל תענית שלא קבלה עליה מבעוד יום לא שמיה תענית.
<h2>דף יב.</h2>
והוא שלא טעם כלום כל אותו היום. זו גרסת רוב המפרשים ז"ל ודעתם שלא טעם כלל גם בתחלת היום, שאם טעם כלום לא מהני קבלתו ואינו חייב להתענות, ולזה אתי שפיר מה שאמרו האי תענית מעליא הוא, דקס"ד שלא טעם לשם תענית ולא חסר אלא קבלה, ופרקינן דאימליך אימלוכי כלומר שמה שלא טעם בתחלת היום לא היה לשם תענית אלא שאירע כן, ואחר כך נמלך להשלים שאר היום בתענית וקמ"ל דאפי' הכי מהני. והוא ברור שבכלל טעימה אפי' מים או דבר מועט במשמע, אבל אם טעם מידי לא הוי תענית כלל, אבל בירושלמי [נדרים פ"ח ה"א] אינן מקפידין בטעימה [ש]אמרו מילתיה דר' יוסי אמרה מתענין לשעות, דר' יוסי איקלע לצור (ש)שמע דדמך רבי, ואע"ג דאכל גובנין ושתה מוי (אסרה) [אסקיה] ההוא יומא בתעניתא, הדא אמרה מתענין לשעות. אבל לשון תלמודינו לא משמע הכי לפי הגירסא שאמרנו. אלא שהר"ם במז"ל [פ"א מתעניות הי"ג] פסק מתענין לשעות ואומ' עננו והוא שלא טעם כלום שאר היום וכו' ועוד כתב ז"ל וכן אם אכל ושתה ואחר כך התחיל להתענות שאר היום הרי זה תענית שעות, והוא דרך הירושלמי אלא שמוסיף אכל ושתה, והירושלמי אפשר שלא אמר אלא בטעימה מועטת. ובהשגות אמר אברהם אין זה כלום שהרי אמרו והוא שלא טעם כלום כל אותו היום, ועוד אמרו כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמי' תענית וכו'. וכתב המגיד משנה ובאמת לפי גירסא שכתב הר"א וז"ל והוא דלא טעים כלום כל אותו יום אין התנצלות לרבינו במה שכתב, אבל גירסתו כך היא והוא דלא טעים כלום עד הערב, ובה נמעט מי שמתענה עד חצות היום ואוכל שאר היום וכו'. וראיתי לרשב"א ז"ל שכתב בתשובת שאלה [ח"א סימן ו'] ששמע השואל שרבי' ז"ל חזר בו ותיקן כן, ענוי שעות אחר אכילה אינו ענוי אלא אם [לא] טעם באותו היום ונמלך [להתענות] חושבין לו שעות מאותה שעה שנמלך ע"כ. וזה דבר אמתי וכן עקר עכ"ל. אבל הריטב"א ז"ל היה מפרש לדעת הר"ם במז"ל דשלא טעם כלום כל אותו היום על שאר היום קאמר, אלא שמתחילה כשהקשה האי תענית מעליא הוא היה סבור שלא טעם כלום אפי' בשחרית קאמר, עד שהשיב לו לא צריכא דמימליך כלומר ולא טעם משאר היום קאמר, דכולה מילתא תליא בסוף היום וכאידך דרב חסדא דאמר כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית, וכל שכן שנמצא במקצת נוסחאות רב חסדא לטעמיה דאמר כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית, דמלישנא משמע דכולה מילתא תליא בסוף היום, והריטב"א ז"ל [כתב] כבר כתבנו שאין שיטה זו שיטת הגמ' שלנו.
אמר רב חסדא כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית אמר שמואל כל תענית שלא קבלה מבעוד יום לא שמיה תענית אימת מקבלה אמר רב במנחה ושמואל אמר בתפלת המנחה אמר רב יוסף כותיה דשמואל מסתברא דכתיב במגלת תענית אילין יומא דלא להתענאה בהון וכו' וכל אינש דאיתיה עלוהי מקדמת דנא ייסר בצלו. פירוש. שלא שקעה. שאכל קודם שקיעת החמה. וכתבו ז"ל הוא הדין באוכל בתחילת היום דלא שמיה תענית דאין טעם להבדיל ביניהם. שלא קבלה מבעוד יום. לא שיאמר עננו שזו תפלת תענית היא, אלא שמקבלה בשומע תפלה שיאמר הריני בתענית למחר יהי רצון מלפניך שתקבל תעניתי ותשמע תפלתי כי אתה שומע תפלת כל פה ברוך שומע תפלה, ואם לא זכר עד לאחר שומע תפלה אומר כן בסוף תפלתו קודם שאמר [יהיו לרצון] אמרי פי, או לאחר כן קודם שעקר את רגליו, לפי שהזכרת צרכיו תקנו בשומע תפלה או לאחר תפלתו. ומה שכתב הר"ם במז"ל [פ"א מתעניות ה"י] שאומר עננו בשומע תפלה אפשר שזה היה דעתו, ולא שיתפלל עננו ממש. במנחה. אפילו בשוק שיאמר למחר אתענה סגי. ושמואל אמר בתפלת המנחה. לפי שאין נראה זה נדר מצוה גמור אלא כנודר להרע לעצמו, ומשום הכי בעי קבלה גמורה דקביעותא בתפלה וסמוך לתענית, כמו בקבלות שבתות וימים טובים שמקבלם מבעוד יום בתפלה או על הכוס כדי לעשות קבע לדבר. ייסר. משמע שאע"פ שקדם נדרו צריך הוא לאסור עצמו לקבלה סמוך לתענית, וכיון דכן היינו דייסר עצמו בצלו, צלותא היא תפלה. ותניא אם קדם נדרו לגזרתינו. שגזרו חכמים ימים טובים דלא להתענאה בהון, אין חכמים רוצים לבטל נדרו, או שאין כח בידם לעקרו דנדרי הקדש הוא והרי הוא באסורו, אבל כשקדם גזירתינו לנדרו אע"פ שקבל עליו התענית קודם שהגיע אותו יום טוב, אין נדרו חל כנגד גזרתנו הקודמת. ואמרי' בגמ' שאם התענה בלא קבלה דאמי למפוחא מלא זיקא, וזה ג"כ בחנם מלא רוח בטנו שהוא ריק ממאכל ובמקום המאכל עומד שם רוח. רוב המפרשים ז"ל פסקו כשמואל, אע"ג דפליג עליה דרב וקימא לן הלכה כרב באיסורי, הכא שאני דרב יוסף אכרע כותיה. וכן דעת הראי"ף ז"ל וכן פסק הר"ם במז"ל [פ"א מתעניות ה"י].
תנו רבנן עד אימתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר דברי ר', ר' אלעזר בר' שמעון אומר עד קריאת הגבר אמר רבא לא שאנו אלא שלא גמר אבל גמר אינו אוכל. איתיביה אביי אכל ועמד הרי זה אוכל, התם שלא סילק. איכא דאמרי אמר רבא לא שאנו אלא שלא ישן אבל ישן אינו אוכל איתיביה אביי ישן ועמד הרי זה אוכל התם במתנמנם, היכי דמי מתנמנם אמר רב אשי [נים ולא נים תיר ולא תיר] כגון דקרו ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרו ליה מדכר. פירוש. עד אימתי. במקבל תענית סתם שלא התנה כלום אבל אם התנה שיוכל לאכול כל הלילה הכל לפי תנאו. עד מתי אוכל ושותה. בלילה כשמתענה למחר. עד קריאת הגבר. אפי' פעם ראשונה משמע. שלא גמר. סעודתו דאם גמר וסילק עקר דעתיה ממיכלא ומשתיא מסתמא ולהאי לישנא קמא הכל תלוי בסלוק ולא בשינה. אכל ועמד. אע"פ שבירך ועמד משלחנו יחזור ויאכל. אלא שלא ישן. דכל שלא ישן לא סילק מקרי. אבל ישן דהשתא איכא תרתי סילק וישן כך פירשוהו הגאונים ז"ל והר"ם במז"ל [פ"א מתעניות ה"ח], ולפיכך פסקו כהאך לישנא בתרא שהוא לקולא ובדרבנן, ובירושלמי [ה"ד] אמרו שאף בשינה וסילוק אם התנה הכל לפי תנאו. התם במתנמנם. שאינו ישן ממש. ולא ידע לאהדורי סברא. אם שואלין ממנו דבר שצריך הרהור אינו יודע לומר בעוד שמתנמנם. וכי מדכרו ליה. בענין זה שמעת מדכר.
ולשון הראי"ף ז"ל מדחזינן לגמרא דקא טרח לפרושי מתנמנם שמעינן דהלכתא כלישנא בתרא, ועוד דאיסורא דרבנן הוא ולקולא עבדינן, הלכך בין סילק בין לא סילק אם לא ישן אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר דקיימ' לן הלכה כר' מחברו הדין סברא דילן ע"כ, והמפרשים ז"ל הסכימו כך. ולשונו ז"ל עוד ולענין תענית שפוסק בה מבעוד יום חזינן לגאון דקאמר הכין, אע"פ שפוסק חוזר ואוכל עד שיבא השמש, ואנן מסתברא לן דהני מילי היכא דלא קבלה עליה לתענית, אבל היכא דקבלה איתסר ליה למיכל ולמשתי, דהא בהדיא אמרינן [ערובין מ' ע"ב] לענין זמן על הכוס ביום הכפורים היכי לעביד מברך עליה ושאתי ליה כיון דאמר זמן קבלה עליה ואתסר ליה עכ"ל. וכתבו מן האחרונים ז"ל ודאי שלא נאמרו דברים הללו לענין יום הכפורים בלבד מדנקטיה לה סתמא, וגם שהביאוה במסכתא זו, אלא על ענין תענית צבור ששנינו בהן ואוכלין ושותין מבעוד יום נאמרו, וכן הדין בט' באב לדידן דקימא לן [י"א ע"ב] אין תענית צבור בבבל אלא ט' באב בלבד, ונראה מדברי כלם שחייב להפסיק בהם מבעוד יום קודם שקיעת החמה כמו יום הכפורים, אלא שהגאון ז"ל אומר שאע"פ שהפסיק חוזר ואוכל עד שיבא השמש, והראי"ף ז"ל מוסיף לאסור כל אכילה משעת קבלה כענין (ב)יום הכפורים, אבל בלא קבלה אוכל והולך עד שקיעת החמה, ובדרך זו הלך הר"ם במז"ל [פ"א מתעניות ה"ג] שכתב בתענית צבור אוכלין ושותין מבעוד יום כמו שעושין בצום כפור ע"כ, נתן לתענית צבור תוספת מחול על הקדש כיום הכפורים. ואחרים מן המפרשים ז"ל וגם הראב"ד ז"ל מסייעי סברא זו. אבל הרמב"ן ז"ל כתב בספר תורת האדם שאין קבלה אוסרת אלא ביום הכפורים שיש לו תוספת, וזמן התוספת הוא שעור ד' מילין אחר תחלת שקיעה והתוספת הזה אם רוצה לעשותו כולו קדש עושה או מקצתו עושה, ובלבד שיהיה שעור ניכר שיהיה תוספת, ושוב אי איפשר לעשותו חול, ובלבד שקבל אותו בדברים של קדושת היום, כגון זמן ביום הכפורים או קדוש דשבתות וימים טובים או תפלת ערבית, אבל קבלה בדברים לא מהני, וכן נראה מה שמצינו באיכה רבתי [פ"ג ט"ו] דר' יהודה בן בתירא איקלע לנציבין אחר שאכל ופסק בערב צומא רבא, וריש גלותא הזמינו שיאכל אצלו וחזר ואכל עמו, ומשמע דבתוך זמן התוספת הוה דקודם זמן התוספת אין שום קבלה מועלת, ואין שם זמן ולא קדוש ולא הבדלה, ואם קבלו בטעות מפני יום מעונן קימא לן פרק תפלת השחר [ברכות כ"ז ע"ב] דטעותא הדרא, אלא דבצבור הקלו שלא יחזרו להתפלל ערבית, וא"כ איך היה מתנצל ר' יהודה לריש גלותא בטענה לומר כבר אכלית ופסקית, אלא ודאי נראה דתוך זמן תוספת הוה וכיון שלא קבלו בדברים של קדושת היום לא היתה קבלה של כלום וחזר ואכל, ודין ערב ט' באב קודם בין השמשות כיון שאין לו תוספת הוא כדין ערב יום הכפורים קודם זמן התוספת דבשום קבלה לא מתסר באכילה ושתיה, אלא אוכל ושותה עד בין השמשות שהוא סוף השקיעה וסוף הד' מילין, ומכאן ואילך אסור לאכול ולשתות שאין צריך קבלה מזמן זה ואילך דהיא קבעה אנפשה. וכתוב במגיד משנה [פ"ג מתעניות ה"ג] דברי הרמב"ן ז"ל נראין עיקר.
ועוד כתב הראי"ף ז"ל ולענין משתי מיא היכא דאית ליה למיכל אית ליה למשתי, והכי נמי כתב הגאון ז"ל עכ"ל. הילכך אחר שסלק וישן אסור לשתות מים, אלא שתנאי מועיל בזה כדלעיל מהירושלמי [ה"ד], אלא שהראי"ף ז"ל לא הביאו. ועוד כתב הראי"ף ז"ל גרסינן בפרק הקורא בתורה [ברכות י"ד ע"א] בעא מיניה אשיאן תנא דבי ר' אמי מר' אמי השרוי בתענית מהו שיטעום אכילה ושתיה קביל עליה והא לא קא אכיל, או דילמא הנאה קביל עליה והא קא מתהני, א"ל טועם ואין בכך כלום, תניא נמי הכי מטעמת אינה צריכה ברכה, והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום, ועד כמה רב אמי ורב אסי טעמי עד רביעתא, ומפרשי רבנן דצריך לאזדהורי כי היכי דלא ליבלע כלום.
ירושלמי בנדרים פרק קונם יין שאני טועם [פ"ח ה"א] נדר להתענות ושכח ואכל כבר אבד תעניתו, רבא בשם רבנן דתמן והוא שאמר יום סתם הא אם אמר יום זה מתענה ומשלים, ולא אמרן אלא אם אכל אבל אם טעם לא עכ"ל. וצ"ע בט' באב וביום הכפורים אם יכול לטעום כלל כיון שאסור להושיט אצבעו במים משום תענוג, שמא יש לו תענוג לזה במשקה הטועם בתוך פיו. ודעת בעל התוספות ז"ל לאסור. ושכח ואכל. סתם אכילה בכזית. יום סתם. שיכול לפרעו למחר יפה, הלכך לא עדיף מלווה ופורע תענית מעליא אפי' לדבר הרשות כדלקמן. הא אם אמר יום זה וכו'. ואע"פ שאכל ממש יותר מכזית, שאע"פ שעבר על מקצתו יש לו לקיים את השאר, וזה כלל גדול לכל נדר ושבועה בדבר כללי מחובר מפרטים שאין הכלל אלא מאותם פרטים, שאע"פ שנאנס או הזיד בפרט אחד חייב בשאר, ודוגמתו בפרעון כסף וכיוצא בו עכ"ל הריטב"א ז"ל. אבל אם טעם לא. אפי' בלע כיון שאין בה שעור אכילה, ומצינו לשון טעימה על ידי בליעה בהרבה מקומות כדאמרי' לעיל והוא שלא טעם כלום כל אותו היום, וארבע הצומות וכל תענית צבור קבוע כנודר ביום זה ואפי' אכל מתענה ומשלים, ולא יתיר עצמו לאכילה כמו שעושים רבים. הריטב"א ז"ל.
<h2>דף יב:</h2>
גמ'. אמרו ליה רבנן לרב ששת קא אתו רבנן לבי תעניתא כי סיימי מסנייהו קפיד אמר דילמא מיכל נמי קא אכלי, אביי ורבא סיימי אפנתא, אמימר ומר זוטרא מחלפי דימינא לשמאלא ודשמאלא לימינא, רבנן דבי רב אשי סיימי כי אורחיהו, סברי לה כדשמואל דאמר אין תענית צבור בבבל אלא ט' באב וכן הלכתא. פירוש. קא אתו רבנן. בתענית צבור. דילמא מיכל נמי. ופרשי מדרכי צבור. אפנתא. אישקרפינ"ש בלע"ז. מחלפי. בתעניתא. אין תענית צבור. לנהוג כחומרות ג' אמצעיות, רחיצה סיכה נעילת הסנדל, אבל אכילה ושתיה גוזרין, והא רבנן דבי רב אשי מתענין הוו אלא דסיימי מסאני. ופרש"י ז"ל טעם לדשמואל לפי שבבבל אין צריכין לגשמים כדי שינהגו חומרות תענית לפי שהיא טבעני ולא יבשני, ובלא רבוי גשמים סגי להו. נראה מדבריו ז"ל דעל שאר צרות אפי' בבבל מחמרינן בחומרי תענית צבור, וכן על שאר ארצות אף על הגשמים, ולדבריו קשה הא דקאמר אלא תשעה באב בלבד, דהא איכא תענית צבור בבבל לשאר צרות. ואיפשר שרש"י ז"ל סובר שאין נוהגין חומרי תעניות כט' באב אלא על הגשמים בלבד וכן נראה מדברי הר"ם במז"ל [פ"ג מתעניות הי"א].
אמר רב יהודה אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע, כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי פשיטא לא יהא אלא נדר מי לא משלים ואזיל למחר וליומא אחרא. ר' יהושע בריה דרב אידי איקלע לבי רב אשי עבדו ליה עגלא תלתא אמרו ליה לטעום מר מידי אמר להו בתענית יתיבנא, ולוזיף מר וליפרע לא סבר לה מר להא דאמר רב יהודה אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע, אמר להו תענית חלום הוא דאמר רבה בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב יפה תענית לחלום כאש בנעורת ואמ' רב חסדא ובו ביום ואמ' רב יוסף ואפי' בשבת. פירוש. אמר רב לוה אדם תעניתו. הא דרב סתמא איתמר ואפי' בשקבל עליו יום מסויים איתמר, וראיה מדאמרי' בסמוך ולוזיף מר ולא שאלו לו אם קבל יום מסויים, ושמעינן מינה נמי דאפי' לדבר הרשות שאין שם אונס כלל יכול ללוותו אע"פ שקבל יום מסויים, וזו ראיה למה שכתבנו למעלה [י"א ע"ב] שהמקבל עליו להתענות ביום פלוני אינו כנדרי איסר, דאלו כן הוה ליה כנשבע על הככר שצריך התר חכם, או שיבא לידי סכנה ממנו, דבלא התר שרי ליה כחזיר ונבלה, אלא כנודר על דבר מצוה הוא, שלא היתה כונתו שיחול ביום זה ממש, אלא להתענות לפני השם לשפוך חלבו ודמו, וייחד יום ידוע אם אפשר לו, וכן הדין בנדרי מצוה שהאומר סלע זו לצדקה עד שלא באת ליד הגבאי מותר לשנותה [ערכין ו' ע"א], כלומר ללוותה ולתת אחרת תחתיה, שאין זה הקדש ממש שיחול עליה קדושה, אלא שיתן סלע לעניים ויחד סלע זו שהיא מצויה, ואין קפידא בין שיתן זו או אחרת, אבל משבאת ליד הגבאי אסור לשנותה, שאין לו לגבאי ללותה שמא יבא עני ולא יהא מצוי בידו ליתן, ובכיוצא בזה מקפיד הנותן, והכא נמי אינו אלא כעין נדר שמקבל עליו להצטער על חטאיו לפני השם אם יוכל, והיינו דאמרי' לא יהא אלא נדר, כלומר לכל היותר לא יהא אלא נדר מצוה גמור מי לא משלם ואזיל, הא ודאי אין קפידא לחול ביום מסויים כשם שאינה קפידא באומר סלע זו לצדקה שהוא נדר גמור, אבל אלו היה נדר גמור דאיסר ודאי לא הוה מוזיף כלל, ואם לוה עבר על נדרו ואין לדבר תשלומין, ועליו נאמר [קהלת א'] מעוות לא יוכל לתקון, ולפי שאינו כן אם קודם (ל)גזרתנו [ל]נדרו אינו חשוב נדר של מצוה לחול על תקנת חכמים הקודמת ואפי' שיהא צריך ללות ולפרוע אלא נדחה לגמרי, דאלו ללוות כל תענית לוה אדם ופורע אם ירצה, ולא גרע ראש חדש או יום טוב דרבנן משאר דבר הרשות שלוה ופורע.
יפה תענית לחלום וכו' ואפי' בשבת. כתב הריטב"א ז"ל אע"פ שבחלום דעלמא אמרו חכמים דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, ואפי' שיש בו צרך איסור, כדאמרי' בסנהדרין [ל' ע"א] הרי שבא בעל החלום ואמר לו מעות שבמקום פלוני של הקדש הם של מעשר שני הם זה בא מעשה לפני חכמים ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, מ"מ כשבא לו התעוררות בחלום על עניני עצמו ראוי לו לחוש בדבר, אם רואה עצמו נבהל ונפחד עליו שזה ודאי העראה מן השמים היא שבאה עליו שיפשפש בדרכיו ויחזור בתשובה, ועל הדרך הזה אמרו ריש נדרים [ח' ע"א] מי (שנדרוהו) [שנידוהו] בחלומו ילך לפני עשרה דתנו הלכתא ויתירו לו, מן הטעם שאמרנו הוא כי העירוהו מן השמים שעשה נסתרות, [ו]היה ראוי שינדוהו בגלוי, ומתוך כך יפשפש במעשיו ואותן חכמים יורוהו דרכי התשובה, ולפיכך כל שרואה חלום שמפחידו ראוי לו להתענות ולחזור בתשובה, ואף שמואל [ברכות נ"ה ע"ב] דכי הוה חזי חלמא בישאה אמר החלומות השוא ידברו [זכריה י'], לא לפטור עצמו מתענית היה אומר כן אלא לפתור החלום לטובה, שכל החלומות הולכות אחר הפה, כדרהטא כולה סוגיא [בפרק הרואה נ"ו ע"ב] הרואה חלום כך יאמר פסוק פלוני קודם שיקדמנו אחר בפסוק פלוני, אבל כשלא היה דעתו מתישבת בכך היה מתענה, שלא חלק במימרא זו דרב שום אדם, והתענית יפה לו לבטל הגזירה לגמרי ומהר ככלות האש הנעורת מהרה ועד גמירה, וכן בדין שזה שהתעורר מפני דברי חלומות לחפש בדרכיו ולחזור בתשובה הראה נקיון לבו ורוחו הנדיבה כלפי שמיא, (ומה יעשה) [כמו שהיה עושה] על פי נביא וחוזה, הרי ודאי שתשובתו שלימה ומקובלת יפה, ולפיכך אמרו ובו ביום קודם שתתקרר דעתו ויסור פחד לבו, שמא לא יחזור בתשובה, ולפיכך התירוהו בשבת שהתשובה יותר גדולה כשמצטער בעת שאחרים מתענגים, ואל תתמה לומר מ"מ מבטל מצות עונג שבת, שזה ענג שבת הוא לו, שאלו היה אוכל היה מצטער על גזר דינו ועכשיו רוחו נוחה ומתענגת בתענית, ואין צריך למיתב תעניתא על תעניתא שלא נזכר זה בשום מקום על תענית חלום אלא למי שרוצה להתענות בשבת להכניע יצרו שלא התענה ברשות, ומי' אפילו בתענית חלום נהגו העולם לעשות תענית אחר בחול לכופר שהתענה בשבת, ואיפשר לקיים מנהגם שאע"פ שעשה ברשות כיון שעונותיו גרמו לו לבטל עונג שבת צריך כפרה, וידוע שאינו מחוייב להתענות מחרתו תיכף שהוא אחד בשבת, כי מה לו להצטער, אפי' תענית שקבל עליו לוה ופורע, אלא יתענה ביום שיוכל לסבול בלא צער גדול. וכן נהגו העם להתענות בשבת שבין ראש השנה ויום הכיפורים בכל עשרת ימי תשובה, וסמכו לומר היושב בתענית ברשות קאמ' ומפני התשובה כתענית חלום הוא, ולא נהגו בזה למיתב תעניתא על תעניתא ואין לנו למחות בידם לפי שנהגו בו חכמים ואנשי מעשה ע"כ.
מתני'. עברו אלו ולא נענו ב"ד גוזרין עוד שבע תעניות שהן שלש עשרה על הצבור ומה אלו יתרות על הראשונות שבאלו מתריעין ונועלין את החנויות בשני מטין עם חשכה ובחמשי מותרין מפני כבוד השבת. פירוש. שהן שלש עשרה. לאו מנינא אתא לאשמועינן [אלא] דליכא למגזר טפי מי"ג משום גשמים כדאיתא בגמ' [י"ד ע"ב]. שבאלו מתריעין. בגמ' [י"ד ע"א] פליגי אמוראי האך מתריעין דשבע תעניות אם הם דוקא בשופר שאלו התעניות הם יתרות דוקא בזה, אבל הראשונות גם כי יהיו שוין עם האחרונות לענין כ"ד ברכות מ"מ אין מתריעין בשופרות על סדר ברכות בראשונות, או אם בכלל לשון מתריעין הוא נמי עננו שיצעקו בתפלות האחרונות דוקא גם בעננו כמו שאנו עושים בעשרת ימי תשובה אבל בראשונות לא יצעקו בעננו כמו שלא יתרעו בשופר, ורב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת אמר דבכלל מתריעין דמתני' הוא נמי בפה בעננו, ואשכח תנא דסבר הכי דתניא על אלו מתריעין בשבת על עיר שהקיפוה גוים וכו', ובמאי אילימא בשופרות שופרות בשבת מי שרו, אלא לאו בעננו וקרי ליה התרעה, ש"מ דצעקה בפה קרי תנא נמי התרעה, אבל בשופר כולי עלמא לא פליגי דהתרעה היא, אלא דגם בפה קרי התרעה, והינו דקאמ' מתני' שהאחרונות יתרות על הראשונות גם לעננו, דאין מתריעין בראשונות אפי' בעננו אלא דוקא באחרונות. וכתב הריטב"א ז"ל כיון דכן הוה לן למימר דהכי הלכתא ואין מתריעין בעננו בשום תענית אלא בשבע אחרונות, ומה שנהגו לאמרן בעשרת ימי תשובה וביום הכפורים משום דההוא זימנא הוא שעת הדין ומלך יושב על כסא דין אין לך עת צרה גדול מזה וכשבע אחרונות דמי, והרי זה ברור ומחוור מפי מורי נ"ר בשם רבינו הגדול ז"ל עכ"ל. ומשמע הכא דמתריעין בתעניות בשופרות וקשה דבפרק ראוהו ב"ד [ר"ה כ"ו ע"ב] אמרינן בגבולין מקום שיש חצוצרות כגון תעניות אין שופר, אלמא דאין מתריעין אלא בחצוצרות. וי"ל שלא נאמר כן אלא בכנופיא דכל ישראל כגון במלחמה, כדאמרי' לקמן [ט"ז ע"א] שאין אומרי' זכרונות ושופרות אלא בר"ה וביום הכפורים של יובל ובשעת מלחמה, להעלות תפלה בתרועה בחצוצרות, כדכתיב [במדבר י'] והרעותם בחצוצרות, אבל בתענית צרה של עיר אחת או של מדינה אחת אפי' בארץ ישראל אין תוקעין אלא בשופרות ובזה נתקיים יפה מנהגנו כמו שהנהיגו הגאונים ז"ל ע"כ. ושיטת הר"ם במז"ל [פ"ג מתעניות ה"ז] דענין כ"ד ברכות ג"כ אינן אלא באחרונות, כדקתני לה באידך פירקי' [ט"ו ע"א] בהדי תיבה והתרעות שאינן בראשונות, ומה אלו דתנן לא אמרינן אלו דוקא, אלא דמשום דקתני לה באידך פירקין לא חש לפרושי הכא, וכן פסקו הרבה מפרשים ז"ל, ואע"פ שאיפשר להראות פנים לפסק ולומר דלענין כ"ד ברכות זה וזה שוין באחרונות כן [ב]ראשונות לפי שטה אחרת שבגמ' [י"ג ע"ב], [מ"מ] אין לנו לזוז משיטת רבותי' ז"ל ע"כ.
מתני'. עברו אלו ולא נענו ממעטין במשא ובמתן בבנין ובנטיעה באירוסין ובנשואין ובשאילת שלום בין אדם לחברו כבני אדם הנזופין לפני המקום והיחידים חוזרין ומתענין עד שיצא ניסן, יצא ניסן (ולא ירדו) [וירדו] גשמים הגשמים סימן קללה, שנ' [שמו' א' י"ב] הלא קציר חטים היום אקרא אל ה' וגו'. פירוש. ובבנין דוקא של שמחה כדמפרש בגמ', וכן נטיעה של שמחה דוקא. גמ'. תאנא בנין בנין של שמחה נטיעה נטיעה של שמחה, אי זהו בנין של שמחה זה הבונה בית חתנות לבנו, אי זו היא נטיעה של שמחה זה הנוטע אבורנקי של מלכים. פירוש. בנין של שמחה. לא בנין הצריך אלא בנין של שמחה דבדבר שמחה ממעטינן. חתנות. לעשות בו חופתו. אבורנקי של מלכים. כך היו נוהגין כשנולד בן למלך היו נוטעין אילן לשמו ויום שממנין אותו מלך עושין לו כסא מאותו אילן. ל"א אילן גדול הסוכך על הארץ לטייל המלך תחתיו דומה לו בערובין [כ"ה ע"ב] ההוא אבורנקא דהוה לריש גלותא בבוסתניה. הראי"ף ז"ל ירושלמי [ה"ח] הדא דתימא בבנין של שמחה אבל אם היה כותלו גוהה סותרו ובונהו.
גמ'. היכי עבדי אמר אביי מצפרא לפלגיה דיומא מעיינינן במילי דמתא, מפלגיה דיומא לפניא ריבעא דיומא קרינן ומפטרינן וריבעא דיומא מצלינן ובעינן רחמי, דכתי' ויקראו בספר תורת (האלקים) [ה' אלוקיהם] רביעית היום ורביעית מתודים ומשתחוים לה'. פירוש. היכי עבדי. מאי(כו) עבדי בכנופיא מצפרא לפלגיה כתבו ז"ל דהא דאביי בכלהו תעניתא איתא ואפי' בשלש ראשונות, וכן כתב הר"ם במז"ל [פ"א מתעניות הי"ז]. מעיינינן. דרישה וחקירה לבדוק במעשיהם בעסקי בני העיר אם גזל וחמס ביניהם מסירין אותו, וזה עושין מהבקר עד חצי היום, וכתב הר"ם במז"ל [פ"ג מתעניות ה"ז] דבצפרא נמי הוו מצלו אלא שמרבים בערב בצלותא ורחמי, וכן כתב רב פלטוי מנהגא דילן למקרי בצפרא בפרשה דשבתא ובמנחה בפרשת תענית, וענינים אלו תלויין במנהג, ואיפשר דאינהו דהוו עבדי כנופיא מצפרא לא הוו קרו ומפטרי מצפרא, ומנהגנו שאנו סומכין על מסכת סופרים [פי"ז ה"ז] שאומ' שקורין ויחל, שמדבר בענין רצוי מחילה והבטחתנו כשאנו אומרים י"ג מדות שאין אנו חוזרים ריקם, ויש נוהגין בספרד שלא לקראת אלא בשחרית, ומדאמרינן הכא דריבעא דיומא מצלינן וכו' משמע שלא היה מנהגן לקרות בפרשת תענית אלא מחצי היום ואילך. הריטב"א ז"ל.
<h2>דף יג:</h2>
אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא כל שהוא משום אבל כגון ט' באב ואבל אסור בין בחמין בין בצונן, וכל שהוא משום תענוג כגון תענית צבור בחמין אסור בצונן מותר, והלכתא אבל אסור בין בחמין בין בצונן ופניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר ולסוך אפילו כל שהוא אסור ואם להעביר את הזוהמא מותר. פירוש. אסור בין בחמין בין בצונן כל גופו. בגמ' מייתינן כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט' באב בין ביום הכפורים, במאי אילימא בחמין טבילה בחמין מי איכא שאובין נינהו, אלא לאו בצונן וחייבי טבילות אין כולי עלמא לא. עוד מייתינן בגמ' אין הבוגרת רשאה לנוול עצמה בימי אבל אביה הא נערה רשאה, במאי אילימא בחמין אין הבוגרת רשאה והאמר רב חסדא אבל אסור להושיט אצבעו בחמין אלא לאו בצונן. פירוש בוגרת שיש לה שתי שערות והיא ראויה להנשא לפיכך לא רצו שתתנול כדי שיקפצו עליה תובעין. הא נערה, שאינה ראויה להנשא לא. חייבי טבילות, כגון נדה ויולדת. והא דרב חסדא ליכא מאן דפליג עלה. כתב הריטב"א ז"ל נמצאת למד ששלשת מקומות הם ודיניהם שלשה, ט' באב החמור שהוא משום אבל דכל ישראל אסור אפי' להושיט אצבעו בצונן ואין צריך לומר בחמין, מיהו כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט' באב בין ביום הכפורים ובלבד בטבילה בזמנה שהיא מצוה, ואבל שהוא אבלות דיחיד קילי מיניה דשרי בצונן מקצת הגוף, ותענית צבור דקיל טפי דלא הויא אלא משום תענוג שרי כל הגוף בצונן, ושרי בחמין מקצת הגוף. והשתא מתניתא דבוגרת שפיר מתוקמא ברחיצה ובצונן, ולענין רחיצה כל הגוף דבנערה ובאבל דעלמא אסור ובדידה שרי משום נוול לרחוץ כל גופה. ואם להעביר הזוהמא מותר. וכ"ש לרפואה אם יש לו חטטין בראשו דהא אפי' בט' באב ויום הכפורים שרי.
אדבריה רב יהודה לרב יצחק בריה ודרש יחיד שקבל עליו תענית מתפלל תפלת תענית, והיכן אומרה בין גואל לרופא, מתקיף לה רב יצחק וכי יחיד קובע ברכה לעצמו אלא אמר רב יצחק בשומע תפלה וכן אמר רב ששת בשומע תפלה, והלכתא בשומע תפלה [ושליח צבור אומרה בין גואל לרופא]. תניא נמי הכי אין בין יחיד לצבור אלא שזה מתפלל שמונה עשרה וזה מתפלל תשע עשרה. פירוש. תפלת תענית. עננו. בין גואל לרופא. ברכה בפני עצמה ולא פירש הטעם. וכי יחיד. חשוב כל כך שהיו מתקנים לו ברכה [בפני עצמה להוסיף לה בתפלתו] (להוסיף לה בפני עצמה בתפלתו). בשומע תפלה. שכוללה בסוף הברכה וחותם בשומע תפלה דאותה ברכה וחתימה משמע בין אתעניתא בין אכל מילי. שזה מתפלל שמונה עשרה. יחיד. וזה מתפלל תשע עשרה. צבור, והיא עננו שאומר שליח צבור בין גואל לרופא, שהיא ברכה בפני עצמה, דאלו עננו שכולל בשומע תפלה וחותם בשומע תפלה לא חשיבה ברכה בפני עצמה, אלא הוא שומע תפלה עצמה שהיא אחת מברכות שמנה עשרה ולא תשע עשרה. וכתבו הגאונים ז"ל יחיד היושב בתענית חלום בשבת אומר עננו אחר תפלתו קודם שיאמר יהיו לרצון אמרי פי, אבל בירושלמי אמרו שאומר בעבודה דכל שהוא להבא אומר בעבודה, וכן בר"ח בתפלת מוסף, דגרסי' התם [פ"ד ה"א] ר"ח שחל להיות בתענית היאך הוא מזכירו, ר' זעירא אמר בהודייה ר' בא בר ממל אמר בעבודה. ושליח צבור אומרה ברכה רביעית בפני עצמה, נפק עובדא כהדא דר' בא. ופירשו ז"ל ראש חדש שחל וכו', כגון צבור שגזרו תעניות ופגע בהם ר"ח דקימא לן [ט"ו ע"ב] שאם התחילו אין מפסיקין. והיאך הוא מזכיר, כלומר תפלת מוסף של ר"ח בענין שיזכיר בה תפלת תענית, דאלו של שחרית אומרה כמנהגו בין גואל לרופא. ולמדנו שהיחיד אומרה בעבודה שאין היחיד אומרה ברכה בפני עצמה וכל שצועק להבא אומר בעבודה ע"כ.
ירושלמי [פ"ב ה"ב]. ר' יונה בשם רב ואפי' יחיד שגזר על עצמו תענית צריך להזכיר מעין המאורע, והיכן הוא אומרה ר' זעירא בשם רב הונא אומרה כלילי שבת ויומו, פי' בערבית שחרית ומנחה, וגרסי' בבמה מדליקין [שבת כ"ד ע"א] ימים שאין בהם קרבן מוסף כגון שני וחמישי ותעניות ומעמדות, שני וחמשי מאי עיבידתיהו אלא שני וחמשי של תעניות ושל מעמדות ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמנה עשרה ואומר מעין המאורע בשומע תפלה, ואם לא אמר אין מחזירין אותו, אלמא צריך לומר עננו בתפלת ערבית, ושמעינן מינה שאם טעה ולא אמר עננו בתפלת תענית אין מחזירין אותו, אבל אי אידכר מקמי דעקר להו לרגליה נימא הכי עננו ה' עננו כי בצרה גדולה אנחנו [כאן] כי אתה שומע תפלה ופודה ומציל ועונה בכל עת צרה [וצוקה] יהיו לרצון אמרי פי וגו' עכ"ל הראי"ף ז"ל. וכתב הריטב"א ז"ל זו ראיה גמורה לדברי הראי"ף ז"ל שאמר שאף בתענית שאוכלין ושותין משחשכה אומר עננו בתפלת ערבית בכניסתו, דהכא ודאי בתענית שאוכלין בהם משחשכה איירינן, דהאך ירוש' נקט יחיד שגזר, וסתם תענית יחיד אין בו הפסקה מבעוד יום, ועוד דבהא דבמה מדליקין אמרינן עלה ואין בהם הזכרה בברכת המזון, ובודאי בהני תעניות שאוכלין בלילה מיירי, דאי בתעניות שפוסק בהם מבעוד יום היאך יש בהם [ב]ברכת המזון, והלא אינו עומד עדין ביום התענית, דבשלמא בתענית שאוכל בלילה אע"פ שאוכל לאחר שהתפלל עננו ביום תענית זה, מכל מקום היום ההוא הוא תענית, דדין תענית כ"ד שעות הוא שהוא יום שלם, כדאמר קרא ביום הכפורים [ויקרא כ"ג] מערב עד ערב, אלא שלא רצו חכמים להטריח צבור על כך לפיכך נתנו זמן לאכילת הלילה עד שיישן, ומן הסתם דעתו של יחיד כך כדי שיוכל לסבול, ואין אמירת עננו מחייב לו להתענות שהרי לוה אדם תעניתו ופורע אע"פ שהתפלל בשחרית עננו, וכן הוא לשון התוספתא פעמים שאדם מתענה ואינו אומר עננו ופעמים שאינו מתענה ואומר עננו, כאן בכניסה כאן ביציאה, וכן מסורת ביד הגאונים ז"ל. יהיו לרצון. וכתב ז"ל דה"ה אחר שאמר יהיו לרצון דכל שלא עקר רגליו אין הפרש.
<h2>דף יד.</h2>
תאנא עוברות ומניקות אינן מתענות לא בראשונות ולא באחרונות אבל מתענות באמצעיות. ת"ר כשאמרו אסור ברחיצה לא אמרו אלא כל גופו אבל פניו וידיו ורגליו מותר, וכשאמרו אסור במלאכה לא אמרו אלא ביום אבל בלילה מותר, וכשאמרו אסור בנעילת הסנדל לא אמרו אלא בעיר אבל בדרך מותר, כיצד יצא לדרך נועל הגיע לעיר חולץ. פירוש. לא בראשונות. שלש תעניות שאין בהם חומר תענית צבור, לפי שלא הגיע עת צרה כל כך עדין, אין מתענות. ולא בשבע תעניות, אע"פ שהן חמורות מכלן, משום חולשא דידהו דהוו נפישי תעניות עליהו, אבל באמצעיות הן מתענות לפי שהן חמורות שנוהג בהם חומרא של ט' באב, ולא נפישי שאינן אלא שלש זהו פי' הראי"ף ז"ל ורש"י ז"ל ורוב המפרשים ז"ל, אבל הר"ם במז"ל [פ"ג מתעניות ה"ה] פירש שמתענות (האחרונות) [באחרונות] ולא הודו לו, והמחלוקת תלוי בלשון גרסאות הגמ' ואין לנו להאריך בזה. וכתב עוד הר"ם במז"ל דבאותן תעניות שאין מתענות מ"מ אין מענגות עצמן בתפנוקין אלא אוכלות ושותות כדי קיום הולד, וכן הוא בירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ה]. לא אמרו אלא כל גופו. רפרם בר פפא מוקי לה בגמ' להאך בריתא בתענית צבור ואסור כל גופו אינו אלא בחמין, אבל בצונן אפי' כל גופו מותר בתענית צבור. הראי"ף ז"ל ירושלמי תני אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל וכשיבאו לעיר חולצין, וכן בתשעה באב וכן בתענית צבור. וכתב הריטב"א ז"ל למדנו מן הירושלמי הזה שמנודה סתם אסור בנעילת הסנדל, וכן נלמוד בסמוך מגמרא דילן, וכן מוכיח ממעשה של רבי אלעזר שבפרק הזהב [ב"מ נ"ט ע"ב] שברכוהו וחלץ מנעליו וההוא ודאי מנודה הוה ולא מבורך כדברירנו התם בס"ד, ואע"ג דבמסכת משקין [מו"ק ט"ו ע"ב] איבעיא לן מנודה מהו בנעילת הסנדל ולא איפשיטא, איכא מילי טובא בתלמודא דכותה דסלקי בתיקו בחד דוכתא ומפשטי בדוכתא אחריתי.
ר' יהודה נשיאה גזר תליסר תעניתא ולא איעני סבר למגזר טפי א"ל ר' אמי הרי אמרו אין מטריחין את הצבור יותר מדאי, א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן לא שאנו אלא לגשמים אבל לשאר מיני פורעניות מתענין והולכין עד שיענו, תניא נמי הכי כשאמרו שלש וכשאמרו שבע לא אמרו אלא לגשמים אבל לשאר מיני פורעניות מתענין והולכין עד שיענו. שלחו ליה בני נינוה לר' כגון אנן דצריכינן למטרא בתקופת תמוז כיחידים דמינן ובשומע תפלה או דלמא כצבור דמינן ובברכת השנים, שלח להו כיחידים דמיתו ובשומע תפלה, וכן הלכתא. פירוש. גזר תליסר. כדתנן במתניתין [י' ע"א] ג' ג' ואחר כך ז'. סבר למגזר טפי. ועל שאר צרות היה דלגשמים מפורש הוא במתני' [י"ב ע"ב] שאין לגזור יותר משלש עשרה. אמר ליה ר' אמי. לפי שהיה סבור דין תענית גשמים ושאר פורענות שוה. לא שאנו אלא לגשמים. סדר זה של ג' ג' ז', ובמקומות שלא יצאו זמן גשמים בי"ג תעניות הרי הוא כשאר צרות וגוזרין יותר, ובמקום שאין זמן הרביעה כל כך מחסרין מן התעניות ונוהגי' כחומרי תענית בברכות והתרעות. שמענו מדברי ר' יהודה נשיאה שלא על סדר גשמים בלבד עושין כן, אלא הוא בדין על צרה כיוצא בה שהתחילה ואינה דחוקה בתחילתה ודוחקת והולכת יש להם לנהוג כסדר תעניות אלו, אבל בצרה דחוקה שמתריעין עליה מיד אין סדר זה, אלא לגזור אותן הן שלש שלש או פחות כפי הצרה, כי אם היא צרת היום למה יגזרו שלש, אלא גוזרין כפי הזמן או גוזרין סתם שני וחמישי ושני עד שיענו, תדע שאף בגשמים לא נאמר סדר תעניות אלא ברביעה ראשונה אבל בצמחים ששנו מראיהן וכיוצא בו שמתריעין מיד אין סדר זה, נמצאת למד שדין גשמים ושאר צרות [אין] שוה בדבר זה. וכבר כתבנו למעלה [י' ע"א] דהא דאמר שמואל [י"ב ע"ב] אין תענית צבור בבבל אלא ט' באב בלבד, הינו דוקא לחומרי תענית של ט' באב שהוא גזירת נביאים אבל לענין ברכות והתרעות דין תענית צבור יש לן. ובבל כל חוצה לארץ קרוי בבל. וטעם הדבר שאין לו דין תענית צבור לענין הפסקה מבעוד יום ואסור רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה לפי שאין לנו נשיא ואב ב"ד מומחה שיהא לו רשות לגזור על הצבור שיתחייבו בו על כל פנים. וכן אמרו בירושלמי [פ"ב ה"א] ר' חלבו אמר לר' יודן נשיא פוק עמן צערך עבוד, א"ר יוסה הדא אמרה הלין תענייתא דידן לאו אינן תעניין למה דלית נשיא עמן. וכל זה לענין החומרות שאמרו אבל להתרעות וברכות תענית צבור מקרי וכדאמרי' [כ"ב ע"ב] בגולה מתריעין על רוב גשמים ואין התרעה אלא בשופרות ועל סדר ברכות, ואין נשיא בגולה אלא בארץ ישראל היה להם נשיא, ומכאן ראיה שיש כ"ד ברכות ושופרות ונעילה בתעניות של חוצה לארץ כדברי הגאונים ז"ל, וכן אנו נוהגין בארצות הללו אלא שאין אנו נוהגין בתפלת נעילה שאנו חוששין שמא להוסיף תפלה יתירתא כיום הכפורים תענית צבור גמור בעי, שהוא הסכמה אחת וצירוף אחד, אבל לברכות והתרעות כל צבור וצבור רשאי להתחייב בכך, אלא שאין לעשות כן אלא בהגיע עת צרה שזמנו עובר והשעה דחוקה וצריכ' (להחמיר) [רחמים] ע"כ הריטב"א בשם רבותיו ז"ל. ובשומע תפלה. יאמר שאלת מטר כיחיד השואל צרכיו בשומע תפלה, והא דיחיד אומר שאלת מטר בברכת השנים משום דזמן צבור הוא אבל במילתא אחריתי דהוי ליחיד ולא לצבור כגון הכא דבתקופת תמוז לאו זמן שאלת צבור הוא בשומע תפלה הוא דמדכר ליה, ולא בברכת השנים. וכתב הריטב"א ז"ל והא דאמרי' במס' ע"ז אם צריך לפרנסה אומרה בברכת השנים, הני מילי לשאול פרנסה לעצמו, אבל שאלת גשמים שהוא צרכי רבים ופרנסתם שקבעוה בברכת השנים אין לומר אותה בברכת השנים, אלא בזמן שהוא הגון לכל ולא בזמן שהוא קשה לשאר העולם עכ"ל. וגרסי' בירושלמי [ה"א] ושליח צבור אומרה באותן שש שהוא מוסיף ע"כ. ושמעינן מינה שיש כ"ד ברכות בחוצה לארץ, שאין זה נוהג בארץ ישראל דהתם מניסן ואילך אין תועלת בגשמים ואין צריכין למטר בתקופת תמוז.
<h2>דף יד:</h2>
פיסקא. בשני מטין עם חשכה. תניא בשני מטין לעת ערב, ובחמישי פותחין כל היום מפני כבוד השבת, יש לו שני פתחים פותח אחד ונועל אחד, ואם יש [לו] אצטבא לפניה פותח כדרכו ואינו חושש. פירוש. ובחמישי פותחין וכו'. שמעינן מינה דמתני' דקתני ובחמישי מותרין לאו מטין קאמר אלא פותחין ממש כל היום כולו. אצטבא. הוא בנין שעושין לפני פתח החנות ושם נותנין סחורה או יושבין שם הסוחרים.
פיסקא. ובשאלת שלום, ת"ר חברים אין ביניהם שאלת שלום ועם הארץ ששאל מחזירין לו בשפה רפה ובכובד ראש ומתעטפין ויושבים כאבלים ומנודין עד שירחמו מן השמים עליהן. פירוש. ועם הארץ ששאל. בשלום תלמיד חכם, מחזירין לו, משום איבה אלא שמחזיר לו בשפה רפה. כאבלים. אבל ומנודה בעטיפה דכתי' [ויקרא י"ג] ועל שפם יעטה, במועד קטן [ט"ו ע"א].
אמר ר' אלעזר אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע שנ' [יהושע ז'] ויאמר ה' אל יהושע קום לך למה זה אתה נופל על פניך. פירוש. רשאי, לבזות עצמו בפני הצבור. וכתבו ז"ל דדוקא במתחנן על הצבור ובפני צבור דומיא דיהושע ומשום דלא תפוג דעתיהו דצבורא, ואי אצלו אצלויי שפיר דמי. והאידנא נהוג דכולי עלמא מצלי אצלויי. הראי"ף ז"ל עלה דהא דתנן יצא ניסן ולא ירדו גשמים וכו', ירושלמי א"ר יוסי בר' בון הדה דתימר בשלא ירדו להם גשמים מכבר, אבל אם ירדו להם גשמים מכבר סימן ברכה הם.
<h2>דף טו.</h2>
מוציאין את התיבה לרחובה של עיר, ונותנין אפר מקלה על גבי התבה ובראש הנשיא ובראש אב ב"ד, וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו, והזקן שבהם אומ' לפניהם דברי כבושין אחינו לא נאמר באנשי נינוה וירא האלקים את שקם ואת תעניתם אלא [יונה ג'] וירא האלקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה, ובקבלה הוא אומר [יואל ב'] וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה' אלהיכם. פירוש. מקלה. אפר ממש ולא עפר, דאפר סתם משמע נמי עפר, דכשם שאפר קרוי עפר דכתיב [במדבר י"ט] מעפר שריפת החטאת כך עפר קרוי אפר, והיינו דקתני אפר מקלה (עפר) [אסר] שריפה, ואפר מקלה גנאי הוא מעפר סתם, ובגמ' מפרש מאי טעמא נותנין. כבושין. [לשון] עצור, כמו מכבש פרינש"א בלע"ז שכובשין את הלב להחזירו למוטב, ואלו הן דברי כבושין אחינו וכו'. ובקבלה. שהנביא מצוה לישראל. ופריש בגמ' דמתני' בסדר תעניות אחרונות וכדאיתא במתני' לקמן.
מתני'. עמדו בתפלה מורידין לפני התיבה זקן ורגיל ומי שיש לו בנים וביתו ריקן כדי שיהיה לבו שלם בתפלה ואומ' לפניהם עשרים וארבע ברכות שמונה עשרה שבכל יום ומוסיף עליהם עוד שש ואלו הן זכרונות ושופרות אל ה' בצרתה לי וגו' [תהלים ק"כ] תפלה לעני כי יעטוף וגו' [שם ק"ב] ר' יהודה אומר לא היה צריך לומר זכרונות ושופרות אלא אומר תחתיהם רעב כי יהיה בארץ וגומ' [מלכים א' ח'] ואומר אשר היה דבר ה' אל ירמיהו על דברי הבצרות [ירמיה י"ד] ואומר חותמיהן על הראשונה הוא אומר מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע [קול] צעקתכם ביום הזה בא"י (גאל) [גואל] ישראל, על השניה הוא אומר מי שענה משה ואבותינו על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא"י זוכר הנשכחות, על השלישית הוא אומר מי שענה יהושע בגלגל הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם [וכו'] בא"י שומע קול תרועה, על הרביעית הוא אומר מי שענה שמואל במצפה הוא יענה אתכם [וכו'] בא"י שומע צעקה, על החמישית הוא אומר מי שענה אליהו בהר הכרמל הוא יענה אתכם [וכו'] בא"י שומע תפלה, על הששית הוא אומר מי שענה [את] יונה במעי הדגה הוא יענה אתכם [וכו'] בא"י העונה בעת צרה, על השביעית הוא אומר מי שענה דוד ושלמה בנו בירושלים הוא יענה אתכם [וכו'] בא"י מרחם על הארץ. פירוש. עמדו בתפלה. ברחוב. ורגיל. היודע סדר תפלה. (יש לו בנים) ויש לו בנים וביתו ריקן. שאין לו בבית במה להתפרנס בניו ומתוך שלבו עגון מתפלל בכונה.
אל ה' בצרתה לי וגו', הפסוקים הללו הן כל אחד על כל ברכה כפי סדרם כי בברכה ראשונה של שש שהוא מוסיף שחותמת זוכר הנשכחות אומ' זכרונות, ובשניה שחותמת שומע תרועה אומ' שופרות, וכן על סדר זה תמצא מזמור מעין הברכה, וכן סדר הגאונים ז"ל שלא כדברי הר"ם במז"ל [פ"ד מתעניות ה"ה] שמסדר זכרונות ושופרות ושאר כל המזמורים בברכת גואל ישראל ולא נהיר כלל, וגם המגיד משנה תמה עליו, והרמב"ן ז"ל כתב כי בסדר הגאונים ז"ל נמצא שאומרי' בה כעין צלותא דראש השנה אלא שמדלגין ענין היום שהוא מתחיל בזכרונות אתה זוכר מעשה עולם וכו' ואתה דורש מעשה כולם וגם את נח באהבה זכרת וכו' ובדברי קדשך וכו' ועל ידי עבדיך הנביאים וכו' אלהינו ואלהי אבותינו זכרנו בזכרון טוב מלפניך עד להיות להם לאלהים אני השם כי זוכר כל הנשכחות וגו' ואומר מי שענה את אבותינו על ים סוף הוא יענה וכו' ברוך זוכר הנשכחות, ואומר אתה נגלית וכו' כסדר ראש השנה עד ה' צבאות יגן עלינו ובדברי הנביאים מוסיף ונאמ' ויריעו העם ויתקעו בשופרות ויהי כשמוע העם את קול השופר ויריעו העם תרועה גדולה וגו' אלהינו ואלהי אבותינו תקע בשופר גדול וכו' וקיים בנו ה' אלהינו את הדבר האמור בתורתך על ידי משה עבדך וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם ונושעתם מאויבכם וזכור לנו ה' אלהינו (זכרו) [זכותו] של יהושע עבדך נביאך והמלא עלינו רחמים למען שמך ואומר מי שענה את יהושע בגלגל וגו' בא"י שומע תרועה, ואחר כך אומר מזמור (אשא עיני אל ההרים) [שיר המעלות אל ה' בצרתה לי] ואומ' וזכור לנו ה' אלהינו זכותו של שמואל נביאך והמלא עלינו רחמים למען שמך ואומר מי שענה שמואל במצפה וכו' וכן כלם כך נמצא בסדר גאונים ז"ל שהיו נוהגין בדבר ראשי ישיבות.
<h2>דף טו:</h2>
מתני'. מעשה בימי ר' חלפתא בצפורי ובימי ר' חנניה בן תרדיון בסכני שעבר אחד לפני התיבה ואמ' כל הברכות כולן וענו אחריו אמן, תקעו הכהנים תקעו, מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה, הריעו בני אהרן הריעו, מי שענה את אבותינו וכו', וכן בכל ברכה וברכה, וכשבא דבר לפני חכמים אמרו לא היו נוהגין כן אלא בשערי המזרח ובהר הבית. פירוש. מעשה. זו גירסת רבינו אלפסי ז"ל וכתבו המפרשים ז"ל [ד]כן הוא במשניות מדויקות ובספרים ישנים, ובפירושה נתחבטו הראשונים ז"ל יש מרבותינו בעלי התוס' ז"ל שפירשו שטעותם של ר' חלפתא ור' חנניא שהיו תוקעי' על סדר ברכות, ואמרו חכמים שבגבולין אומרים הברכות בלא התרעות וכן נראה דעת הר"ם במז"ל [פ"ד מתעניות הי"ז] שאין התרעות על סדר הברכות בגבולין אלא אחר שגמרו כל התפלה, וכתבו עליהם שאינו נכון כלל, שהרי בברית' פירש התרעות על סדר ברכות בגבולין ולא חלק בזה בין מקדש לגבולין אלא בענין אמן ובחותם הברכות, ורש"י ז"ל פי' כי טעותם היה שלא היו עונין אמן אחר כל ברכה, אלא שהיו אומרי' ברוך שם כבוד כמו שעושין במקדש, וגריס במשנתינו ולא ענו א' וכו', וגם עליו כתבו שאינו נכון כלל למחוק נוסחי עתיקי, ועוד לתלות עליהם טעות גדול כזה, שהרי היה מפורסם במקדש זה המנהג בכל השנה, ובגבולין אמן בכל השנה. ואחרים פירשו שטעותם היה כי כמו שראו במקדש שהיו תוקעים בשופר וחצוצרות בתעניות הנהיגו הם כך בגבולין, וכשבא דבר לפני חכמים אמרו אין חצוצרות בגבולין, דלפני המלך ה' כתיב [תהלים צ"ח] בחצוצרות וקול שופר ולא בגבולין [ר"ה כ"ז ע"א]. אבל עדין פירשו אחרים דבר יותר נכון לפי לשון המשנה, ואמרו כי טעותם היה כי במקדש לא היו אומרים בחתימת כל ברכה וברכה משבע ברכות מי שענה עד לאחר שאומרי' חותמה ברוך ה' אלקי ישראל וכו', ועונין העם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, וחזן הכנסת אומר תקעו, ואומ' שליח צבור מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם היום הזה ותוקעין, וכן בכל ברכה וברכה, אבל בגבולין אין עושין כן אלא כסדר משנתינו, כי קודם חתימת כל ברכה אומ' מי שענה וחותם בה, ועוני' אמן, ואומ' חזן הכנסת תקעו ותוקעין, כי סדר משנתינו בגבולין היא, וטעם ההפרש הזה שבין מקדש לגבולין, לפי שאנו צריכין ביום הזה להעלות בתקיעות תפלת תענית שהיא מי שענה שמזכירין בה זכות אבות, להעלות זכרונם לפני השם ב"ה לרצון לנו, ולפיכך צריך שיהיו התקיעות סמוכות לתפלה זו, ואלו במקדש כיון שעוני' על כל ברכה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שהוא ברכה בפני עצמה, כמו שאמרו [ט"ז ע"ב] על כל ברכה תן לו תהלה, אלו היה אומר מתחלה מי שענה קודם חתמות הברכה ותוקעין אחר ברוך שם כבוד היה נראה כאלו התקיעה על ברכת ברוך שם כבוד, אבל בגבולין שעונין [אמן], כשתוקעין אחר ענית אמן הרי התקיעות סמוכות למי שענה, שאין הבדל ברכה אחרת ביניהם, ור' חנינא ור' חלפתא אירע להם שהיו במקדש וראו הסדר ההוא והנהיגו כן במקומותם, וכשבא דבר לפני חכמים אמרו שאין נוהגין כן אלא בשערי מזרח ובהר הבית, והשתא אתי שפיר כפשטא לישנא דמתני' מעשה וכו' וגמר את כל הברכה וענו אחריו אמן, אמ' חזן הכנסת תקעו הכהנים תקעו, ובעוד שהתוקעים מזמנים עצמם לתקיעה שליח צבור אומר מי שענה ותוקעין, וכן תמצא מפורש בבריתא בדברי ר' יהודה ההפרש הזה שבין גבולין למקדש, ואחר סדר זה של מקדש אמרי' בסיפא וכן הנהיג ר' חלפתא בצפורי וזה לשון הגון עכ"ל הריטב"א.
מתני'. אין גוזרין תענית על הצבור בתחלה בחמישי שלא להפקיע את השערים, אלא שלש תעניות הראשונות שני וחמישי ושני ושלש השניות חמישי ושני וחמישי, ר' יוסי אומר כשם שאין הראשונות בחמישי כך לא שניות ולא אחרונות, אין גוזרין תענית על הצבור בראשי חדשים בחנוכה ובפורים ואם התחילו אין מפסיקין דברי רבן גמליאל, א"ר מאיר אע"פ שאמר רבן גמליאל אין מפסיקין מודה היה [שאין] משלימין וכן בט' באב שחל להיות בערב שבת. פירוש. שלא להפקיע וכו'. לפי שרואין אותן שקונין ביום חמישי שתי סעודות שהן אחת לצורך הלילה ואחת לצורך שבת, והם אינן יודעין שהוא תענית וסבורים שהמזונות הוא שנמעטו, ויבאו להפקיע השערים, אבל משהתחילו להתענות יודעים שאינן אלא מפני התעניות. ר' יוסי. נראה דהלכת' כרבנן דיחיד ורבים הלכתא כרבים אלא שהר"ם במז"ל פסק כר' יוסי. ואיכא דיהיב טעמא משום דר' יוסי נמקו עמו. אין גוזרין. לפום האך גרסא דלא גריס הכא בתחלה משמע שלעולם אין גוזרין בימים אלו תעניות לא בתחלה ולא להיות לא שני ולא שלישי, אלא שאם גזרו סתם ולא עלה בדעתם ביפגע בהם ראש חדש או חנוכה או פורים והתחילו להתענות ולא נענו עד שפגעו בימים אלו אין מפסיקין גזרתם שגזרו סתם, אלא מתענין ומשלימין בו, שאע"פ שאין גזרתם כדאי לחול על ימים אלו של גזירת הראשונים בפרט חייל בכולל, דוגמת שבועה שחלה על שבתות וימים טובים בכולל, ומוטב שנקיים גזרה זו שהיא צריכה כיון שבאה מאליה בכולל משנעקור הראשונה בכונה, לפיכך תענית יחידים שאינה בגזירת ב"ד אלא מצד קבלתם אין בה כח לבטל גזרת חכמים שגזרתם קדמה לנדר שאין נדר של תענית נדרי איסר אלא כנדרי הקדש שהוא למצוה לענות בצום נפשו לפני האל ית' לחזור בתשובה, וכשהוא בראשי חדשים ובימים טובים של חכמים אינו דבר מצוה להתענות בו, לפי' נדחה לגמרי ופוסק בהם ואינו פורע, דאלו בפרעון פשיטא דלוה אדם תעניתו אפי' קבלו ביום מסוים ופורע. שאין משלימין. להתענות כל היום אלא אוכל לערב.
גמ'. תניא שלש ראשונות ושניות נכנסין לבית הכנסת ומתפללין כדרך שמתפללין כל השנה כולה, בשבע אחרונות מוציאין את התבה לרחובה של עיר, ונותנין אפר על גבי התיבה ובראש הנשיא ובראש אב ב"ד, וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו, ר' נתן אומר אפר מקלה היו מביאין. ובראש (הנשיא ובראש אב ב"ד והדר כל אחד נוטל ונותן בראשו בראש) הנשיא ובראש אב ב"ד, והדר תני כל אחד ואחד נוטל [ונותן בראשו], והתניא ר' אומר בגדולה מתחילין מן הגדול ובקלקלה מתחילין מן הקטן, הא נמי חשיבותא היא לדידיה דאמרינן ליה את חשיבת למבעי עלן רחמי. וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו, נשיא ואב ב"ד נמי נשקלו אינהו וניתנו בראשיהו מאי שנא דשקיל איניש אחרינא ומנח להו, א"ר אדא דמן קיסרי לפי שאינו דומה המתבייש מעצמו למתבייש מאחרים. היכא מנח ליה א"ר יצחק במקום תפילין שנ' [ישעי' ס"א] לשום לאבילי ציון לתת להם פאר וגו'. למה יוצאין לרחוב, אמר ר' חייא בר אבא לומר צעקנו בצנעה ולא נענינו נבזה עצמינו בפרהסיא, ריש לקיש אמר גלינו וגלותינו מכפרת עלינו, מאי ביניהו דגל מבי כנישתא לבי כנישתא. למה מוציאין את התיבה לרחובה של עיר אמ' ר' יהושע בן לוי כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעונינו, למה מתכסין בשקין א"ר חייא בר אבא כלומר הרי [אנו] חשובים [לפניך] כבהמה (לפניך), למה נותנין אפר [מקלה] על גבי ספר תורה אמר ר' יהודה בן פזי כלומר עמו [תהלים צ"א] אנכי בצרה, למה נותנין אפר בראש כל אחד ואחד פליגי בה [ר' לוי בר חמא ור' חמא ב"ר חנינא, חד אמר הרי אנו חשובין לפניך כעפר, וחד אמר כדי שיזכור אפרו של יצחק וירחם עלינו, מאי בינייהו איכא בינייהו עפר סתם. ולמה יוצאין לבית הקברות פליגי בה] ר' לוי בר לחמא ור' חמא בר חנינא חד אמר הרי אנו חשובין לפניך כמתים וחד אמר כדי שיבקשו [מתים] רחמים עלינו. פירוש. בגדולה. מצוה בעלמא שלא לפורענות. מאי שנא דשקיל איניש. דקתני ונותנין על גבי התיבה ובראש הנשיא דמשמע על ידי אחר, וגבי שאר אדם לא קתני נותנין אלא כל אחד ואחד וכו'. למתבייש מאחרים. דאיכא עגמת נפש טפי. ומתוך חשיבותם הם מתביישים מאחרים, אבל שאר כל אדם דלא חשיבי לא מתביישי בנתינת אחרים, וסגי להו (בנטילת) [בנתינת] עצמן. פאר תחת אפר. ש"מ במקום תפילין דכתי' [יחזקאל כ"ד] בהו פארך חבוש עליך ואמר מר תפילין מניחין במקום שמוחו של תינוק רופס. בצינעה. בבית הכנסת. גלינו. שיצאנו מבית כניסייתינו. דגלו מבי כנישתא. גלותא איכא פרהסיא ליכא. בשקין. בתלמוד ירושלמי תנינן שהיו חוגרין שקין ויוצאין לבית הקברות והיו תוקעין בקרנות ובעי לה מיבעיא שקין למה בית הקברות למה תקיעת קרנות למה. כבהמה. דמשער בהמה נינהו מנוצה של עזים. בן פזי. פזי שם אמו של רב יהודה בן פזי הוא, כדאמרי' ביבמות פזי וטאזי אחוותא. לבית הקברות. כתב הריטב"א ז"ל הא דאמרי' למה מתכסין בשקין ולמה יוצאים לבית הקברות לא מצינו בשום מקום שאמרו זה לא במשנה ולא בבריתא אלא שהם היו נוהגין כן, וכבר כתבנו בפ"ק דר"ה [ט"ז ע"א] כיוצא בו שהוא שאלה על המנהג, ודבר פשוט הוא שאין יציאתם לבית הקברות להתפלל שם שאסור הוא משום לועג לרש, וכ"ש שאסור להתפלל בקברי גוים, וברחוב היו מתפללין כדאיתא במגילה פרק בני העיר [כ"ו ע"א], אלא להכניע לבם שהם חשובים כמתים או כדי שיבקשו עליהם רחמים היו יוצאין אחר תפלה, והראי"ף ז"ל כתב וחד אמר כדי שיבקשו וכו' ולא כתב לשון הגמרא דבעי מאי ביניהו ואיכא ביניהו קברי גוים, כלומר למאן דאמר הרי אנו חשובין כמתים אי ליכא קברי ישראל הולכין לקברי גוים, או איפשר דבדאיכא נמי קברי גוים עדיפא לומר הרי אנו חשובין כמתים הללו שהם מתים גמורים, דאלו קברי ישראל קרוין חיים, ולמאן דאמר כדי שיבקשו רחמים עלינו אפי' אין שם קברי ישראל אין הולכין לקברי גויים, דאפי' על עצמן לא יכלי כ"ש עלינו, ונראה לפי הראי"ף שאין הולכין לעולם לבית הקברות של גויים. פיסקא. והזקן שבהם וכו' ת"ר יש שם זקן חכם אומר זקן חכם, אין שם זקן חכם אומר חכם, אין שם לא זקן ולא חכם אומר אדם של צורה אחינו לא שק ולא תענית גורמין אלא תשובה ומעשים טובים גורמין, שכן מצינו באנשי נינוה שלא נאמר בהם וירא האלקים את שקם ואת תעניתם וכו', ומן החמס אשר בכפיהם [יונה ג']. מאי ומן החמס אשר בכפיהם אמר שמואל אפי' גזל מריש ובנאו בבירה מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו.
<h2>דף טז.</h2>
ת"ר אדם שיש בידו עבירה ומתודה ואינו חוזר בה למה הוא דומה לאדם שתפס שרץ בידו שאפי' טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה, זרקו מידו [מיד] עלתה לו טבילה, שנ' [משלי כ"ח] ומודה ועוזב ירוחם, ואומר [איכה ג'] נשא לבבנו אל כפים. פירוש. אדם של צורה. בעל קומה כדי שישמעו ויקבלו דבריו להמריך את הלב. מריש. קורה. בירה. מגדל. [עבירה]. גזל. ואינו חוזר בו. לשלם את הגזל. נשא לבבנו. צריך שישא הלב לשמים כלומר שיחזור הלב מקלקולו.
גמ'. ת"ר עמדו בתפלה אע"פ שיש שם זקן וחכם אין מורידין לפני התיבה אלא אדם רגיל ר' יהודה אומר מטופל ואין לו ויש לו יגיעה בשדה וביתו ריקם ופרקו נאה ושפל ברך ומרוצה לעם ויש לו נעימה וקולו ערב ורגיל לקראת בתורה בנביאים ובכתובים [ולשנות במדרש בהלכות ובאגדות] ובקי בכל הברכות [כולן] היינו מטופל ואין לו היינו ביתו ריקם, [אמר רב חסדא] מאי ריקם ריקם מן העבירות, מאי זקן ופרקו נאה אמר אביי כל שלא יצא עליו שם רע בילדותו. פירוש. מטופל. יש לו טפלים ואין לו במה לפרנסן שלבו דואג עליו. ויש לו יגיעה בשדה. שמתכוין יותר בתפלת גשמים. ושפל ברך. עניו. ומרוצה לעם. שמסכימין לתפלתו. נעימה. בסומי קלא שמושך את הלב. ורגיל לקראת. כדי שיהיו הפסוקים של תפלה סדורין בפיו. מן העבירה. שאין חמס וגזל בביתו. ופרקו נאה. אפי' כשעמד על פרקו היה נאה בלא שם רע.
<h2>דף טז:</h2>
גמ'. תניא אומר לפניהם עשרים וארבעה ברכות שמונה עשרה שבכל יום ומוסיף עליהם עוד שש. והיכן אומרן בין גואל לרופא, ומאריך בגאולה ועונין אמן על כל ברכה וברכה וכך היו נוהגין בגבולין, ובמקדש אינו כן אלא כך היו אומרין ברוך ה' אלי'ם אלי' ישראל מן העולם ועד העולם ברוך גואל ישראל, ואין עונין אמן במקדש, ומנין שאין עונין אמן במקדש שנא' קומו וברכו את ה' אלקיכם [ואומר] ויברכו (את) שם כבודך וכו' על כל ברכה [וברכה] תן לו תהלה על הראשונה הוא אומר ברוך ה' אלי'ם אלי' ישראל מן העולם ועד העולם והם עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד וחזן הכנסת אומ' תקעו הכהנים תקעו וחוזר ואומר מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע [קול] צעקתכם ביום הזה ותוקעין ומריעין ותוקעין, ועל השניה הוא אומר ברוך ה' אלי'ם אלי' ישראל מן העולם ועד העולם ברוך זוכר הנשכחות והם עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד וחזן הכנסת אומר הריעו בני אהרן הריעו ואומ' מי שענה את אבותינו על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה ומריעין וכו', וכן בכל ברכה וברכה באחת אומ' תקעו ובאחת אומ' הריעו עד שיגמור את כולן, וכן הנהיג ר' חלפתא בצפורי ור' חנניא בן תרדיון בסכנין, וכשבא דבר לפני חכמים אמרו לא היו נוהגין כן אלא בשערי המזרח ובהר הבית. פירוש. חזן הכנסת. הוא שמש ולא שליח צבור. בשערי המזרח. כלומר בזמן בית המקדש כשמתפללין בהר הבית דרך שער המזרח היה.
עוד שש. ואקשינן בגמ' הני שש שבע הוין כדתנן על השביעית הוא אומר וכו' ופרקינן מאי שביעית שביעית לארוכות, שבברכת גואל ישראל הוא מאריך וחשובה מכלל הברכות ומתריעין בה, אבל לפי שחותמין בה כבכל יום ויום לא חשיב תנא בתוספת אלא השש שהוא מוסיף לגמרי הם וחותמיהם, כדתניא בגואל ישראל מאריך ובחותמה הוא אומר מי שענה את [אברהם] אבינו בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם ביום הזה בא"י גואל ישראל, ויש אומרים כי מה שמאריך בגואל ישראל הוא שכולל בה תפלת תענית דהיינו עננו אבינו וכו', שהרי ברכת גואל ישראל אינו על הגאולה מן הגלות שכבר יש לה ברכה בפני עצמה בצמח דוד ובונה ירושלים, ואינה אלא שיניח לנו מן הצרות כמו שכתב רש"י ז"ל בפרק הקורא את המגלה [י"ז ע"ב], ובתפלת עננו מן הצרות מדבר. ואחרים אמרו שיותר ראוי לאמרה בברכה שאומרים בה העונה בעת צרה, ומה שאמרו בגואל ישראל [מאריך הוא] אריכות של פסוקים מענין עקידה, ושל תחנונים מעין גאולת צרה וכן נהגו בישיבות, ויש אומרים שאין צריך לומר ברכת עננו כשאומרים כ"ד ברכות כי השש שמוסיפים הם במקומה כשם שאין אומרי' יעלה ויבא במוסף של ר"ח.
ר' יהודה אומר לא היה צריך, אפשר דר' יהודה לפרש אתא ולפי שהיו נוהגין לומר זכרונות ושופרות בתעניות אמר כן לא היה צריך שהרי יכול לומר תחתיהן פסוקי' אלו, ואפי' ר' יהודה לא פליג אלא בתענית גשמים אבל בשאר צרות מודה. ובענין התקיעות העלה הריטב"א ז"ל באחת תוקעין ובאחת מריעין בלבד ובשלישית תקיעה, וכן על סדר זה, ונמצאת התרועה בפשוטה לפניה ופשוטה לאחריה שהפסקת ברכות אינה הפסקה כדאמרי' [ר"ה ל"ד ע"א] שמע תשע תקיעות בט' שעות יצא. מה שאומר זוכר הנשכחות בברכת מי שענה את אבותינו על ים סוף לפי שהיו ישראל נשכחים במצרים וזכרם אחר היאוש, כדכתיב [שמות ב'] וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו, ובשופרות ענין יהושע שנענה בשופרות ביריחו, ואליהו בהר הכרמל נענה והוא מעין אשא עיני אל ההרים [תהלים קכ"א], ובשמואל כתיב [שמו' א' ז'] ויצעק אל ה', וביונה כתיב [פ"ב] ממעי הדגה ולפיכך אומר ממעמקים [תהלים ק"ל], וחותם העונה בעת צרה שכן כתיב בו [יונה ב'] קראתי מצרה לי אל ה' ויענני, ובאליהו כתיב תפלה ענני ה' ענני [מלכים א' י"ח], ודוד ושלמה התפללו על הארץ דוד כשהיה רעב, ושלמה כשהכניס ארון, אי נמי רעב כי יהיה בארץ [שם ח'], ולפיכך חותם בה מרחם על הארץ.
<h2>דף יז:</h2>
מתני'. כל הכתוב במגלת תענית דלא למספד לפניו אסור לאחריו מותר, ר' יוסי אומר בין לפניו ובין לאחריו אסור. דלא להתענאה בין לפניו ובין לאחריו מותר, ר' יוסי אומר לפניו אסור לאחריו מותר. פירוש. לפי גירסא זו שהיא במשניות המדוייקות על כרחנו יש לנו לומר כי איסור (הא) ההספד חומר גדול הוא מאיסור התענית, כי יותר חלול הוא לקדושת אותו יום לנהוג בו עינוי מלנהוג בו הספד, כי המתענה כל היום יותר מצטער מן הסופד, ולפי זה יש לנו [לומר] כי בכל הימים של מגלת תענית אפי' אותם שהם קלים אסרו בו תענית לפי שהוא חלול גדול, אבל לא אסרו הספד בכולם אלא באותם שהיו חמורים מאד, וכן נראה ממה שאמרו במגלת תענית אילין יומא דלא להתענאה בהון ומקצתהון דלא למספד בהון, וזה מחוור בעיני האחרונים ז"ל ויש להם ראיות רבות מנוסחאות הגמ', ושלא כדברי הר"ר אפרים ז"ל דאמר שההספד חלול גדול מן התענית לפי שהוא דבר פרהסיא, ומחק בנוסחאות הגמ' והגיה. לפניו אסור. דילמא אתי למעבד ביום טוב גופיה. לאחריו מותר. דכיון שעבר יום טוב לא חיישינן. דלא להתענאה. אותן שאינן אסורין בהספד אלא דלא להתענאה בהון. בין לפניו וכו'. ובגמ' פסקינן הלכתא כמאן.
<h2>דף יח.</h2>
גמ'. איתמר א"ר חייא בר אשי אמר רב הלכה כר' יוסי, ושמואל אמר הלכה כרשב"ג, דתניא רשב"ג אומר מה תלמוד לומר בהון בהון שתי פעמים לומר לך הן אסורים לפניהם ולאחריהם מותרין. פירוש. בהון בהון. דאמרינן במגלת תענית אילין יומיא דלא להתענאה בהון ומקצתהון דלא למספד בהון, בהון משמע מיעוט. והאך פסקא לא איצטריך לן לענין מגלת תענית דהא בטלה מגלת תענית כדכתב הראי"ף ז"ל, אלא צריך לן לענין חנכה ופורים דלא בטלה כלל, ואם באנו לפסוק הלכה כרב קשה עלינו תענית שאנו מתענים ביום שלפני פורים, אבל נפסוק הלכתא כשמואל כדפסק הרב אלברצלוני ז"ל.
<h2>דף יח:</h2>
סוף סדר תעניות. מאי טוריינוס אמרו טוריינוס שהרג את לולינוס ופספוס אחיו בלודקיא פרש"י ז"ל לודקיא היא לוד והינו דאמרינן בעלמא [פסחים נ' ע"א] הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן. יש אומרים שנהרגו על ידי בתו של מלך שנמצאת הרוגה, ואמר יהודים הרגוה, וגזרו שמד על שונאי ישראל, ועמדו אלו שהיו צדיקים גמורים ואמרו אנו הרגנוה והרגום לאלו בלבד ע"כ. מכאן ראיה שצדיק גמור נקרא המוסר עצמו למיתה משום הצלת רבים מישראל.
גמ'. וכמה הויא התחלה ר' אחא אומר שלש ר' יוסי אומר אחת, אמ' רב יהודה אמר רב זו דברי ר' מאיר שאמר משום רבן גמליאל, אבל חכמים אומרים מתענה ומשלים, דרש מר זוטרא משמיה דרב הונא הלכה מתענה ומשלים. פירוש. וכמה וכו'. שאין מפסיקין לאחר מכאן. ר' אחא ור' יוסי (תנאי) [אמוראי] נינהו (ולאו) [דלאו] אורחיה דתנאי לאשתעויי בגמר' כי האי גוונא, והראי"ף ז"ל כתב והלכתא כר' יוסי. ופירו' שלש, שלש תעניות, ופירוש אחת אפי' תענית אחת. זו דברי ר' מאיר. אמתני' קאי דקתני אין משלימין. דרש. בפרקא. הלכה מתענה ומשלים. כל היום. וכן בט' באב שחל להיות בערב שבת או ביחיד שגזר על עצמו תענית בערב שבת וכדאיתא בפרק בכל מערבין [ערובין מ"א ע"א].
סדר תעניות האלו האמורין ברביעה ראשונה, אבל צמחים ששנו מתריעין עליהן מיד, וכשפסקו גשמים בין גשם לגשם ארבעים יום מתריעין עליהן מיד מפני שהיא מכת בצורת, ירדו לצמחים אבל לא לאילנות לאילנות אבל לא לצמחים לזה ולזה אבל לא לבורות לא לשיחין ולא למערות מתריעין עליהן מיד. פירוש. האמורין. במשנה בפרקין דלעיל [י' ע"א] שבתחילה היחידים מתענין ואחר כך צבור הולכין ומתענין עד י"ג אם לא יענו. ברביעה הראשונה. אם עבר זמן רביעה ראשונה של יורה ולא ירדו גשמים מתענין והולכין כסדר הזה. ששנו. שנשתנו ממנהגם תחת חטה יצא חוח ותחת שעורה באשה שלא היו חטין בשבלין או שנוי אחר. מתריעין מיד. אפי' בראשון שכל חומר האחרונות נוהגין בו. זה פרש"י ז"ל. וכן כתבו בשם הרמב"ן ז"ל שכל מקום ששנינו התרעה סתם על ידי תענית היא כשבע אחרונות שהיא התרעה בשופר, לאפוקי התרעה שאמרו על עיר שהקיפוה גויים דקתני מתריעין בשבת ושופר בשבת ליכא אלא התרעה וצעקה בפה היא. בין גשם לגשם. בין רביעה ראשונה לשניה, מתריעין עליה מיד דסימן בצורת הוא, כדאמרי' בגמ' [מכה] המביאה לידי בצורת. ואע"ג דאינה רעה כל כך כעצירת גשמים, לענין תענית אין הולכי' אחר רבוי המכה וגודל הרעה אלא אחר שנוי הטבע ממנהגו של עולם כי בזה נראה שהיא גזרת שמים על עונש עונותינו, וכן כולה מתני' תענית ותרועה אע"פ שאינן רעות כל כך גדולות, והינו דקתני וכן וכן ולא כמו שפירשו רבים שאינו אלא כסדר תעניות. ירדו וכו'. מפרש בגמ'.
מתני'. וכן עיר שלא ירדו עליה גשמים, שנ' [עמוס ד'] והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר, אותה העיר מתענה ומתרעת וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות, ר' עקיבא אומר מתריעות ולא מתענות. וכן עיר שיש בה דבר או מפולת אותה העיר מתענה ומתרעת וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות, ר' עקיבא אומר מתריעות ולא מתענות, אי זו היא דבר עיר שמוציאה חמש מאות רגלי יצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים בזה אחר זה הרי זה דבר פחות מכאן אין זה דבר. פירוש. עליה גשמים. אבל בסביבותיה ירדו וכעין קרא. מתענות ולא מתריעות. ופירש בירושלמי [ה"ג וה"ד] דת"ק סבר שכן ביום הכפורים מתענין ולא מתריעין. ור' עקיבא מראש השנה שמתריעין ולא מתענין. משמע דכולהו סברי שהסביבו' אע"ג שירדו להם גשמים מתיראים הם מהמכה כראש השנה ויום הכפורים שמפחדים מגזירת השם. ורש"י פי' לפיכך מתענות שאותה העיר שלא ירדו בה גשמים תלך לקנות תבואה באותן הערים ויהיה בהם רעב, ופסקו ז"ל דהלכתא כתנא קמא משום דקיימא לן הלכתא כר' עקיבא מחבירו ולא מחבריו, ות"ק לשון חכמים. מפולת. שהחומות והבתים נופלות ברוח, ולא מצינו שעור למפולת וגם הר"ם במז"ל [פ"ב מתעניות ה"ב] לא אמר אלא שרבתה מפולת. וכתב הריטב"א ז"ל אפשר דשעורא בשלשה בתים דומיא דדבר, אלא דהכא אין הפרש בין עיר גדולה לקטנה ולא בין יום אחד לשלשה ימים, וכן באסכרה שאמרנו לעיל בזמן שיש בה מיתה מתריעין עליה לא נתפרש בתלמוד כמה מתים ימותו ובכמה ימים אם הוא כעין דבר אם לאו, ונראה שבענין זה שהחולי נתפשט בעיר כבר מכיון שמתו מאותו חולי עצמו ג' אנשים בין ביום אחד או יותר מתענין ומתריעין עליו, ולא אמרו בדבר אותו שעור אלא כשאין חולי שלהם שוה, ולשון הר"ם במז"ל [שם הי"ג] ואם נפל חולי אחד בבני העיר לאנשים הרבה, כגון אסכרה או חרחור וכיוצא בהן ומתים מאותו חולי מתריעין ומתענין עליהם. עכ"ל. חמש מאות רגלי. אין במנין זה נשים וקטנים וזקנים ששבתו ממלאכה. וכן כתב הר"ם במז"ל וקרא [שמות י"ב] הכי אמ' [שש מאות אלף רגלי] הגברים לבד מטף.
<h2>דף יט.</h2>
מתני'. ועל אלו מתריעין עליהן בכל מקום, על השדפון ועל הירקון ועל הארבה ועל החסיל ועל חיה רעה ועל החרב מתריעין עליהן מפני שהיא מכה מהלכת. פירוש. מתריעין בכל מקום. פרש"י ז"ל אם נראו באספמיה מתריעין בבבל בבבל מתריעין באספמיה כדקתני טעמא בסופה מפני שהיא מכה מהלכת. וכתבו המפרשים ז"ל דכל מקום לאו דוקא אלא אותה הפרכיא בלבד, והתרעה בתענית היא, וטעמא שאף הם חשובים בעלי הצרה, דכיון שהיא מכה מהלכת כל ההפרכיא כעיר אחת שהתחיל דבר בקצתה, ובהפרכיא אחרת כמכה שאינה מהלכת חשיבא ואין להם לצעוק אפי' בפה כיון שבעלי הצרה כדאי לבקש רחמים על עצמם. שדפון. בתבואה. ירקון. חולי. חיה רעה. משכלת בני אדם. ועל החרב. חיילות ההולכים להשחית ולהרוג. על הארבה ועל החסיל. (אפשר דלכלה הפרכיא) וכן על הגובאי, או אפשר דכיון דלא חשיב לה תנא גובאי [אפשר דלכולה הפרכיא] אינה מהלכת ואין מתריעין עליה אלא במקומה, וסביבותיה מתענות ולא מתריעות. ועל החגב אף במקומו מתענין בלבד ולא מתריעין, וסביבותיה צועקין בפה בחול.
מתני'. מעשה שירדו זקנים מירושלים לעריהם וגזרו תענית על שנראה כמלא פי תנור שדפון באשקלון, ועוד גזרו תענית על שאכלו זאבים שני תינוקות בעבר הירדן, ר' יוסי אומר לא על שאכלו אלא על שנראו, ועל אלו מתריעין בשבת על עיר שהקיפוה גוים או נהר ועל ספינה המטרפת בים, ר' יוסי אומר לעזרה אבל לא לצעקה, שמעון התימני אומר אף על הדבר ולא הודו לו חכמים. פירוש. כמלא פי תנור. מדקדק בגמ' כמלא פי תנור פת קאמ', דאלו תבואה לא שייך למימר מלא פי דלא מציא קימ' אפומא דתנור, ומשום שנראה שדפון בתבואה כשעור פת מלא פי תנור גזרו תענית. זאבים. היא חיה רעה ומכה מהלכת היא. שנראו. שבאו לעיר. מתריעין בשבת. בשבת ליכא תרועה בשופר אלא צעקה בפה היא, ומ"מ אף בחול היה הדין כך אלא דנקט שבת לרבותא, וכן פרש"י ז"ל מתריעין בעננו, וכן מוכח בבריתא בגמרא דתניא על כלן רשאין היחידים לסגף עצמן בתענית דאלמא צבור אין מתענין בדבר זה, וטעמ' דמילתא לפי שהצרה פרטית לאותו אדם או לאותו מקום בענין שאין נזק ולא חשש לזולתם, ודי לבעלי הצרה שיתענו על עצמם, אלא לפי שלבעלי הצרה אין להם פנאי כל כך, מתריעין בעננו עליהם אפי' הרחוקים מאד, אם יודעים הדבר. שהקיפוה גוים. חיל שצרים עליה. או נהר. המתפשט ויוצא לשטוף את השדות ואת הבתים. המטרפת. כמו בצים טרופות שהולכת נעה ונדה ורוצה לטבוע. לעזרה. צועקים לבני אדם שיבאו לעזרה. לצעקה. תפלה, שאין אנו בטוחין כל כך שיועיל תפלתנו לזעוק עליהם. ולית הלכתא כר' יוסי אלא כת"ק דאמר מתריעין. ולא הודו לו. שיצעקו אחרים על דבר שהוא במקום רחוק, ושמעון התמני סובר שאין לך נרדף גדול מנרדף מפני מלאך המות, וחכמים לא הודו לו להתריע עלי' כל עיקר אפי' בחול, והכי פריש בגמ', והטעם כדפירשנו לעיל דאיירי במקום רחוק שאין להם חשש ממנו, ודים לבעלי הצרה שיתענו על עצמם, שהרי עיר שיש בה דבר מתענה ומתרעת וסביבותיה מתענות, ושאר מקומות אין להם עסק בדבר זה, והלכתא כרבנן.
מתני'. על כל צרה שתבא על הצבור מתריעין עליה, חוץ מרוב גשמים. מעשה שאמרו לחוני המעגל התפלל שירדו גשמים, אמר להם צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימקו, התפלל ולא ירדו גשמים, עג עוגה ועמד בתוכה אמר רבונו של עולם בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך, התחילו הגשמים מנטפים אמר לא כך שאלתי אלא גשמי בורות שיחין ומערות ירדו בזעף, אמר לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה ירדו כתקנן עד שעלו ישראל מירושלים להר הבית מרוב גשמים, אמרו לו כשם שהתפללת עליהן שירדו כך התפלל עליהם שילכו להן, אמר להם צאו וראו אם נמחית אבן הטועים. פירוש. חוץ מרוב גשמים. לא כגון והמטרתי על עיר אחת וכו' חלקה אחת תמטר [עמוס ד'], תהא מקום מטר שמקלקלת התבואה כדאמר רב יהודה [כ' ע"א] שתיהן לקללה, אלא הכא מיירי כגון שכבר ירדו גשמים הרבה וטורח הוא לבני אדם אבל אינם מקלקלות את התבואה, וטעמא מפרש בגמ' למה אין מתריעין. תנורי פסחים. שהם בחצרות ושל חרס הם ומטלטלין כדי שלא ימוקו הגשמים. גשמי בורות. שפע גשמים למלאת בורות שיחין ומערות. ונדבה. רצון. אבן הטועים. היתה בירושלים שכל מי שאבדה לו אבדה עולה עליה ומכריז בבבא מציעא [כ"ח ע"ב].
מתני'. היו מתענין וירדו גשמים קודם הנץ החמה לא ישלימו אחר הנץ החמה ישלימו, ר' אלעזר אומר קודם חצות לא ישלימו אחר חצות ישלימו, ומעשה שגזרו תענית בלוד וירדו להן גשמים קודם חצות, אמר [להם] ר' טרפון צאו ואכלו [ושתו] ועשו יום טוב, יצאו ואכלו ושתו ועשו י"ט, ובאו בין הערבים וקראו הלל הגדול. פירוש. קודם הנץ. דאכתי לא חל תענית עליהם. קודם חצות. כי נחתי גשמים קודם חצות. לא ישלימו. דחצות זמן אכילה הוא ועדיין לא חל תענית עליהן. אחר חצות. מחצות ואילך חלה תענית כיון שלא סעדו בזמן סעודה. ומסקנה בגמרא דקודם חצות לא ישלימו לאחר חצות ישלימו וכתבו מן המפרשים ז"ל כן הדין בכל שאר צרות, ואף לאחר חצות כשמשלימי' אותו היום פשיטא שאין אומרין עננו עוד ולא תחנונים אחרים שהרי ראוי היה לומר הלל אלא מפני שאין אומרי' אותו בכרס רעבה, ובפרק קמא [י' ע"ב] אמרנו דיחיד מתענה ומשלים כל תעניותיו, ואעפ"כ אין לו לומר עננו שכבר נענה, אלא שמשלים נדרו והולך, ומכל מקום מתודה והולך אם ירצה אפי' כסדר יום הכפורים ע"כ. ומעשה. כתב הריטב"א ז"ל הביאו מעשה זה לראיה שלא ישלימו כשירדו קודם חצות, ואגב גררא הביאו שאמר להו שלא יקראו הלל הגדול עד בין הערבים, וכיון שלא הזכירו הלל זה בפרק הרואה [ברכות נ"ט ע"ב] גבי ברכת גשמים נראה שאין זה אלא בגשמים הבאים על ידי תענית גשמים, אבל לאו דוקא כשבאו ביום התענית עצמו הא ביום אחר לא, דמאי שנא, כל עוד שעסוקין בתעניותיהם ובתחנונים ראוי הוא להם לשבח הבורא על החסד שגמלם, וכל יום שנענו בו כיום טוב אליהם, שאם באת לומר שאין אומרים הלל אלא כמעשה שהיה, א"כ אף אתה או' שאם באו בו ביום אחר חצות לא יאמרו הלל, וזו אינה סברא שאין סימן טוב בזה יותר מזה כדאיתא בגמרא, וכן נהגו בכל הארצות האלו ואין מבטלין מנהג בזה שאין בהלל זה ברכה אלא ספור שבח והודאה, ובכמה ימים בשנה בתוך השנה אנו רגילין לאמרו וכן קבלתי ממקצת רבותי שיחיו, ולאחר שירדו אם אין הצבור יכולין להאסף מאחרין עד למחר או יום אחר של אותו שבוע עד שעה הגונה, ויש אומרי' שכן הדין בברכת גשמים עצמה שהיא מודים אנחנו לך שאין זמנה עובר כל זמן שלחלוחית הגשמים נראית בארץ, וכן יש שאומרים שאין אומרי' הלל הגדול אלא כשירדו גשמים שראויים להפסיק מתעניתם. ועשו יום טוב. מתוך השמחה. הלל הגדול. [תהלים קל"ו] הודו לאלהי האלי'ם, מפני שנאמר בו נותן לחם לכל בשר כדאמרי' בפסחים [ק"י ע"ב].
גמ'. ורמינהו רביעה ראשונה ושניה לשאול שלישית להתענות, אמר רב יהודה הכי קאמר סדר תעניות האלו האמורין אימתי בזמן שיצאתה רביעה ראשונה ושניה ולא ירדו גשמים אבל ירדו גשמים ברביעה ראשונה וצמחו וחזרו ושנו מתריעין עליהן מיד, אמ' רב נחמן דוקא שנו אבל יבשו לא. ירדו לצמחים אבל לא לאילן דאתיא ניחא, לאילן ולא לצמחים דאתיא רזיא, לזה ולזה אבל לא לבורות ולא לשיחין ולא למערות דאתיא הכי והכי. פירוש. לשאול. שאע"פ שלא ירדו גשמים לא בראשונה ולא בשניה לא היו מתענין אלא שואלין, וקשיא מתני' דתני סדר תעניות האמורים ברביעה ראשונה ובריתא אהדדי. הכי קאמ'. כלומר סדר תעניות האלו האמורין בשביל רביעה ראשונה כשעברה מכל וכל, כגו' רביעה ראשונה ושניה ושלישית דכולי יורה קרי ליה רביעה, ששתי רביעות הן כלומר שני זמני מטר, כמו שאמ' הכתוב [דברים י"א] יורה ומלקוש, האחד בתחלת ימות הגשמים שהיא לזריעה, ומתחלק לשלש בכירה ובינונית ואפילה, והשנית סמוך לניסן אחר שצמחו התבואות ומתחילות לעלות ולהתבשל וצריכין גשמים לגדלן, ושני זמנים אלו בארצותינו, ואלו הזמנים אינן שוים בכל מקום יש מקדים ויש מתאחר, ותלמודא ס"ד דרביעה ראשונה היינו הבכירה, ומהדר ליה דרביעה כללית קאמר דכולה יורה היא. אבל יבשו לא. לא מתריעין, מפרש"י ז"ל נראה משום ששנו רעותא טפי מיבשו. אבל אחרים פירשו שאפי' ירדו גשמים לא יצליחו אלא בדרך נס ואין מתענין על מעשה נסים, ודוקא על תבואה זו שיבשה אין מתענין, אבל אם הוא ראוי לחזור ולזרוע וזרעו ולא ירדו גשמים מתענין עליהם כסדר התעניות. ובפרק הספינה [ב"ב צ"א ע"א] ת"ר מתריעין על פרקמטיא שהוזלה אפי' בשבת, פי' התרעה בפה בתפלה ובתחנונים. אמר רב יוסף והוא דזל וקם עשרה בשיתא, והטעם שגם זה למעט משא ומתן מבני אדם עד שיהיו מעות ביוקר שמתריעין, כדאמרינן הכא בגמ' בשפירות בזול ומעות ביוקר, ומרבוותא ז"ל כתבו דכל צרה שמתענין ומתריעין עליה בחול כ"ש שצועקין עליה בשבת בפה, כיון שהיא צרת צבור, דלא גרעי מיחיד הנרדף מפני גויים, וכן אנו נוהגין לומר מצלאין בשבתות על עצירת גשמים, אבל אין לומר מצלאין בשבת על צרות שאין מתענין בחול, וכ"ש מה שנוהגין בקצת מקומות להחרים על המסים וכיוצא בהן ולומר רועה ישראל האזינה וכיוצא בו, שזה איסור מפורסם ברבים דצעקה בשבת אסורה, ובקושי התירוה על צרות דחוקות של צבור ועל היחיד, ואסרו לומר זוננו בברכת המזון אלמלא שהוא טופס ברכות, והיאך צועקים ברבים על דברים של הבל אין זה כי אם חלול שבת בפרהסיא ואסור לנהוג בו וראוי למחות בדבר. עכ"ל הריטב"א ז"ל. דאתיא ניחא. דאמרי' בפירקין דלעיל [ג' ע"ב] מטרא ניחא שפירא לפירי, תבואה, ומטרא רזיא לאילני. הכי והכי. ניחא ורזיא.
<h2>דף יט:</h2>
תנו רבנן מתריעין על האילנות בפרס הפסח, ועל הבורות שיחין ומערות בפרס החג, ואם אין להם מים לשתות מתריעים עליהם מיד, ואי זהו מיד שלהן שני וחמישי ושני, וכלן אין מתריעין עליהן אלא בהפרכיא שלהן, ואסכרה בזמן שיש בה מיתה מתריעין עליה ובזמן שאין בה מיתה אין מתריעין עליה, ומתריעין על הגובאי בכל שהו, ר' שמעון בן אלעזר אומר אף על החגב. פירוש. בפרס. לפני, ולשון יוני הוא, ולפי שהוא זמן פריחת האילנות בארץ ישראל ואם יחסרו להם באותה שעה ילקו לגמרי ולפיכך מתריעין בתענית. על הבורות וכו'. אם לא ירדו להן מי גשמים. בפרס החג. אפי' בפרס החג דימות החמה נינהו, אפי' הכי מתריעין משום דכל שעתא מצטרכי למשתי. ולפי פירש"י ז"ל זה נראה דחג רוצה לומר חג הסוכות, וכן פירש הר"ם במז"ל [פ"ב מתעניות הי"ז], ויש תמה קצת איך לא התריעו בימות החמה שהיו צריכים להם יותר, כי בחג הסוכות כבר באים הגשמים ויתמלאו, ובירושלמי [ה"ב] פירשו בפרס עצרת שהוא חג השבועות וכן מצינו בתלמודינו במסכת ראש השנה [ו' ע"א] חג שהוא של עצרת. ופירשו מן האחרונים ז"ל לדעת רש"י ז"ל והר"ם במז"ל שלפי שבזמן הקיץ אינו זמן גשמים אלא על דרך נס לפיכך אין מתריעין על מעשה נסים, ובירושלמי גם כן לפי שיטתם אמרו שלא יתריעו אחר זמן עצרת, והטעם השיבו מעשה נסים הם ואין מתריעים על מעשה נסים. אבל אין להם מים לשתות מתריעין. בכל זמן שיחסר להם וכן פירש הר"ם במז"ל [פ"ב מתעניות הי"ז]. ואי זהו מיד שלהן וכו'. שאין גוזרין תענית אלא בימים אלו, וכתבו ז"ל דצועקים בפה בשבת שאין צרת מזונות גדולה מזו. בהפרכיא. באותו מלכות שכלו בו אותן מי בורות שיחין ומערות. ופירשו ז"ל דכן הדין בכל צרות דמתניתין שמתריעין בסביבותיהם בלבד וכן איתא בתוספתא [פ"ב] בפירוש. אסכרה. בו"ן מ"ל בלע"ז שבתוך פיו של אדם ופעמים שנקבע בתוך פיו ומת, ולשון אסכרה כי יסכר פי דוברי שקר [תהלים ס"ג] והוא סרונכ"י מיתה משונה. שיש בה מיתה. שהיא מכה משתלחת ומתין בה. על הגובאי. שמכלה התבואה. כל שהוא. אפילו לא נראה אלא קצת בידוע שעתידין לבא הרבה, אבל חגב אינו מכלה כל כך.
<h2>דף כ:</h2>
גמ'. תאנא מפולת שאמרו בריאות ולא רעועות, ולא דנפול מחמת גובהיהו ולא דקימן אגודא דנהרא. פירוש. מפולת שאמרו. מתריעין עליהן. בריאות. בבריאות קאמרי' שיהו החומות בריאות ואעפ"כ נופלות מכח נשיבות הרוח. אבל אם היו החומות רעועות אין מתריעין עליהן, וכן אפי' היו בריאות אם גבוהים ביותר, או דקיימי על שפת הנהר, לפי שהמים מקלקלין הקרקע ושוחקין היסוד ואפי' בריאות נופלות, ולפיכך אין מתריעין.
<h2>דף כא.</h2>
ריש סדר תעניות האלו מעשה אלפא ור' יוחנן, ומלך ר' יוחנן, כי חזא אלפא דמלך ר' יוחנן אזל (תלת) [תלא] נפשיה באסקריא דמכותא. מכאן ראיה דכל כי האי גונא מותר לפרסם שהוא מצטער על שאיננו מולך במקומו של חברו, ואע"פ דכתיב [שמות כ'] לא תחמוד כל אשר לרעך. גבי נחום איש גם זו שהיה סומא וגידם וקטע, וכל גופו מוכה שחין, ברצונו לעונש שנתעצל לתת מאכל לעני תיכף ששאל לו, ונתעכב מעט, כי מפני אחורו מצאו מת. הני רבנן דאתי להו שלמא ממתיבתא דרקיע.
תנו רבנן עיר קטנה המוציאה חמש מאות רגלי כגון כפר עמיקו ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים זהו דבר, ביום אחד או בארבעה ימים אין זה דבר, עיר גדולה המוציאה אלף וחמש מאות רגלי כגון כפר עכו ויצאו ממנה תשעה מתים בשלשה ימים זה אחר זה הרי זה דבר, ביום אחד או בארבעה ימים אין זה דבר. פירוש. ג' בג' ימים. מת אחד בכל יום. ביום אחד. אקראי בעלמא הוא. אלף ות"ק. הינו שלשה בעיר קטנה, וכן החשבון ט' ג' בכל יום.
<h2>דף כא:</h2>
ואמרינן בגמ' אמרו ליה לרב יהודה איכא מותנא בחזירי, גזר תעניתא, ואע"ג דמכה משולחת במין אחד אינה משולחת בשאר מינין, שאני חזירי דדמו מיעייהו לבני אינשא, למדין מכאן מה המפרשים ז"ל שמתריעין על מותנא דגוים דלא גרע ממותנא דחזירי, וטפי חשיבי ישראל וגוים מין אחד.
<h2>דף כב.</h2>
גמ'. ת"ר על שדפון ועל הירקון בכל שהוא, ארבה וחסיל אפי' לא נראה אלא כנף אחד בכל ארץ ישראל מתריעין עליהן מיד, ת"ר חיה רעה שאמרו בזמן שהיא משולחת מתריעין עליה בזמן שאינה משולחת אין מתריעין עליה, כיצד נראתה בעיר משולחת בשדה אינה משולחת נראתה ביום משולחת בלילה אינה משולחת, ראתה שני בני אדם ורצתה אחריהם משולחת ברחה מפניהם אינה משולחת, טרפה שני בני אדם אכלה אחד מהם משולחת שניהם אינה משולחת, עלתה לגג (ועלתה) [ונטלה] תינוק מערסה משולחת. פירוש. כנף. עוף אחד, כמו צפור כל כנף [בראשית ז']. משולחת. מן השמים להשחית. שאינה משולחת אין מתריעין. פירשו ז"ל לישנא דרישא נקט והוא הדין שאין מתענין עליה וגם לא צועקין בפה, דכל שאינה משולחת אינה גזרה מן השמים אלא שכך הוא טבעה, וכן כתב הר"ם במז"ל [פ"ב מתעניות ה"ז]. נראתה. ביום ובעיר. בשדה. אפי' ביום אינה משולחת. בלילה. אפי' בעיר. אינה משולחת. דהיינו אורחה. ורצתה אחריהם. אפי' בשדה משולחת. ברחה. הא לא ברחה משולחת אע"פ שלא רדפה, והינו בשדה דעלמא שאין סמוכה לאגם, אבל בשדה הסמוכה לאגם אע"פ שלא ברחה אינה משולחת, דהא דעמדה משום דמקום רביתא הוא, ואם היתה באגם אפי' רדפה אחריהם אינה משולחת עד שטרפה. טרפה שני וכו', אלא אחד מהם. ודאי משולחת היא להרוג בני אדם דכיון דלא היתה רעבה אלא לאחד מאי טעמא קטלא לאידך. שניהם. אכלה שניהם. אינה משולחת. דאגב כפנא אכלה להו לתרוייהו. עלתה לגג. רגילין להשתמש שם כל שמושיהן בגגותיהן שלא היו משופעין אלא שוין, וה"ה לבית שתחתיו. מערסה. בריצו"ל בלע"ז, ובגמ' פריך פשיטא ופריק לא צריכא בכוכי דציידי, כוך קטן שעושין הציידין למארב עופות ואע"ג דלאו בנין קבוע הוא ולא הוי כישוב, [הויא] משולח[ת] אבל בלאו הכי לא הוי משולחת לפי שהם סכנו בעצמם לבא למקום המות, הכי מפרשא כולה [מתני'] בגמר'.
פיסקא. ועל החרב, ת"ר אין צריך לומר חרב שאינה של שלום אלא אפי' של שלום, שאין לך חרב של שלום יותר משל פרעה נכה ואעפ"כ נכשל בה יאשיהו המלך, שנ' [דברי הימים ב' ל"ה] וישלח אליו מלאכים לאמר מה לי ולך מלך יהודה לא עליך באתי היום כי (אם אל מלחמתי ו)אל בית מלחמתי ואלו' אמר לבהלני חדל לך מאלהים אשר עמי ואל ישחיתך, מאי אלהי' אמר רב יהודה אמ' רב ע"ז, אמ' הואיל וקא בטח בע"ז יכילנא ליה, וכתי' [שם כ"ג] ויורו המורים למלך יאשיהו ואמר רב יהודה שעשאוהו ככברה. פירוש. חרב שאינה של שלום. שמתריעין עליה. אלא אפי' של שלום. העוברת דרך אותו מלכות להלחם במקום אחר. כי אם אל בית מלחמתי. למקום שאני רוצה להלחם בו. ואלהי אמר. הב"ה צוה עלי, יאשיהו יצא לקראתו למלחמה ולא נתנו לעבור בארצו. מאן אלי'. דקאמ' ליה פרעה חדל לך מאלי'. ויורו המורים משמע רבים. ואמרי' בגמ' מפני מה נענש יאשיהו מפני שהיה לו לימלך בירמיהו ולא נמלך, כלומר גרם לו חטא זה ליפול בחרב שהיתה של שלום, וכן ראוי לכל עיר לחוש שמא יגרום החטא וילקו בה, ולפיכך מתריעין עליה אע"פ שאין החרב באה עליהם כיון שעוברת בארצם.
<h2>דף כב:</h2>
גמ'. ת"ר עיר שהקיפוה גוים או נהר וספינה המטרפת בים ויחיד הנרדף מפני גוים ומפני רוח רעה ומפני הלסטים מתריעין עליהם בשבת ועל כלם רשאין לסגף עצמן בתענית, ר' יוסי אומר אין היחיד רשאי לסגף בתענית שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמין עליו. פירוש. מפני רוח רעה. שנכנס בו שד ורץ והולך ושמא יטבע בנהר או יפול וימות, זו היא גירסת רש"י ז"ל והר"ם במז"ל והראי"ף ז"ל, ומכאן סמך לומר על החולה מצלאין בשבת כשהוא מסוכן ליומו דומיא דנרדף מפני רוח רעה אבל לא בשאינו מסוכן ליומו הריטב"א ז"ל. לסגף. כמו לענות נפש [במדבר ל'] שמתרגמינן לסגפא נפש והלכתא הכי דרבנן קאמרי לה. יצטרך לבריות. שלא יוכל לטרוח ולהתפרנס מיגיעו, ובגמ' אמ' מאי טעמא דר' יוסי אמר קרא [בראשית ב'] ויהי האדם לנפש חיה נשמה שנתתי בך החיה. וכתב הריטב"א ז"ל מודים חכמים בדבר שאינו צריך כלל שאין היחיד רשאי לסגף עצמו בתענית, ודוקא שצריך למעשה ידיו שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמין עליו, אבל באינו צריך למעשי ידיו יכול לסגף עצמו בתענית כפי מה שצריך, כדאשכחן [פסחים ס"ח ע"ב] במר בריה דרבנא דיתיב בתעניתא כולה שתא.
גמ'. מאי טעמא, א"ר אבא אמר שמואל לפי שאין מתפללין על רוב טובה, שנ' [מלאכי ג'] הביאו את [כל] המעשר וגו' והריקותי לכם ברכה עד בלי די, אמ' רמי בר רב יוד אמר רב עד שיבלו שפתותיכם מלומר די, אמר רב יהודה אמר רב ובגולה מתריעין עליהן מיד, תניא נמי הכי בזמן שהגשמים מרובין אנשי משמר שולחין לאנשי מעמד תנו עיניכם באחיכם שבגולה שלא יהו בתיהם קבריהם. פירוש. מאי טעמא. שאין מתפללין על רוב גשמים, דתנן חוץ מרוב גשמים, ולהכי אמר להם צאו וראו אם נמחית אבן הטועים לגוזמא כלומר לעולם אין מתפללין. רמי בר רב יוד. אביו של רמי יוד שמו. ובגולה. בבל שהיא מצולה. מתריעין. על רוב גשמים שלא ירדו שעמוקה היא ונטבעין בתיהם במים. אנשי משמר ואנשי מעמד. מפרש בשלשה פרקים לקמן [כ"ו ע"א]. תנו עיניכם. התכונו בתפלתכם בתעניות על אחיכם שבגולה שלא ירדו עליהם רוב גשמים, והכי הלכתא שאין מתענין ולא מתריעין בארץ ישראל על רוב גשמים שאינה סכנה להם, שהיא ארץ הרים ובתים בנויים באבנים אבל בגולה ומקום שיש בו סכנה מתריעין ומתענין עליהם שלא יהו בתיהם קבריהם.
<h2>דף כה:</h2>
תנו רבנן עד מתי יהו גשמים יורדין ויהיו צבור פוסקין מתעניתם כמלא ברך המחרישה דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר בחריבה טפח בבינונית טפחיים בעבודה ג' טפחים. פירוש. צבור פוסקין. דתנן [י"ב ע"ב] עברו אלו ולא נענו ב"ד גוזרין עוד, אבל נענו שוב אין צריכין להתענות. כתב רש"י והני מילי צבור אבל יחיד (שנענה) [שהיה מתענה] על החולה ונתרפא על הצרה ועברה הרי זה מתענה ומשלים כדאמרן לעיל [י' ע"ב]. כמלא ברך. אם (נ)טשטשו גשמים בעמק הקרקע כשעור כלי (שמחרישין) [שחורשין] ומבריכין תיכף לקרקע כשחורשין בו, כלומר מלא התלם שיראו המים בתלם. (מחרשתו) [מחרישה] דקרא קולטר"א, מחרישה דרבנן קרדואה. בחרבה. קרקע יבשה. טפח. דכיון דחרבה היא ונכנסו בה גשמים טפח ודאי רוב גשמים ירדו. בעבודה. חרושה, כגון שדה ניר דנכנסו בה גשמים יפה ג' טפחים, דאפי' ירדו בה גשמים מעט נכנסין בה בטפח או טפחיים. ופסק הראי"ף כר' יהודה, וכתב הריטב"א ז"ל האי שיעורא בארץ ישראל ובשעת הרביעה וכן בכל מקום ובכל זמן כפי מה שיראו שיש להם כדי צרכם עכ"ל.
גמ'. ובאו בין הערבים וכו', ולמרו הלל הגדול מעיקרא, אביי ורבא דאמרי תרויהו אין אומרי' הלל הגדול אלא בנפש שבעה ובכרס מלאה, איני והא רב פפא איקלע לבי כנשתא דאבי גובאר וירדו להם גשמים קודם חצות, ואמ' להם אמרו הלל הגדול והדר איזילו ואכלו ושתו, שאני בני מחוזא דשכיחא בהו שכרות. פירוש. בנפש שבעה. מתוך שכתו' נותן לחם לכל בשר נאה להאמר על השבע. דאבי גובאר. שם אדם. שכרות. ופשעי ולא אמרי הלל.
<h2>דף כו.</h2>
בשלשה פרקים הכהנים נושאים את (ידיהם) כפיהם ארבעה פעמים ביום בשחרית במוסף במנחה ובנעילת שערים בתעניות ובמעמדות וביום הכפורים. פירוש. בשלשה פרקים. מפרש ואזיל מאן נינהו והן תעניות ומעמדות ויום הכפורים. ארבעה פעמים. מפרש בגמרא יש יום שנושאין ארבעה פעמים והוא יום הכפורים, כי בשאר פרקים אין בהן מוסף. ביום בשחרית וכו' ובנעילת שערים. מדחשיב נעילה ביום בהדי אחריני, שמעינן דתפילת נעילה ביום הוא קודם בין השמשות, ולפיכך איכא נשיאות כפים דאין נשיאות כפים בלילה, ובירושלמי [ה"א] אמרו מאי נעילת שערים ר' יוחנן אמר נעילת שערי שמים, ור' שמעון אמר נעילת שערי היכל, והינו אחר צאת הכוכבים, מתני' מסייעא ליה לר' יוחנן בג' פרקים הכהנים נושאין את כפיהם ד' פעמים ביום, ש"מ דנעילת שערי שמים הוא ביום, והינו קודם סוף בין השמשות שהוא סוף השקיעה. וכתב הריטב"א ז"ל המאחרין אותה לאחרי כן טועין בשתים, שמתפללין אותה שלא בעונתה, וגם שאומרים ברכת כהנים בלילה שאינה אלא ביום, וכדמשמע בגמרא לקמן [ע"ב] דאמרינן כיון דסמוך לשקיעת החמה מצלו כתפלת נעילה דמיא, אלמא תפלת נעילה סמוך לשקיעת החמה כלומר סוף השקיעה שאף הוא ראוי לתפלת המנחה, ואין להקדים אותה קודם תחלת השקיעה בעוד שהשמש בעולם, דאכתי ליכא נעילת שערי שמים. ותפלת נעילה שהיא פוטרת של ערבית כדאיתא במס' יומא [פ"ז ע"ב], משום דהא מצלו לה אף בשעה שהיא ראויה לתפלת ערבית, דמתחלת שקיעה ראויה בין לתפלת מנחה בין לתפלת ערבית, ורב צלי בה של שבת כדאיתא פרק תפלת השחר [ברכות כ"ז ע"ב]. בתעניות. לא נהגו כן בכל ספרד להתפלל נעילה בתענית, מדאמ' בתוספתא [פ"ב ה"ו] שאין היחיד מתפלל נעילה, עשינו עצמנו כיחידים, מפני שהיא תפלה גמורה לעצמה, ולא דמי לכ"ד ברכות שהיא תוספת תפלה ותחנונים לפיכך דיננו בהם כתענית, ואין לנו לבטל מנהג בדבר זה עכ"ל. (ומצאתי) ובמעמדות. במשנה מפרש אלו הן מעמדות, ומפרש לקמן במתני' הימים של מעמדות ומה היו קורין בפרשה, וטעמא מאי דתקון מעמדות לפי שנא' [במדבר כ"ח] צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי, שתמיד בא מן השקלים של כל ישראל, והיאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד (עליו) [על גביו], ואי אפשר שיהו כל ישראל עומדי' על גבי קרבנם, לפיכך מנו מעמדות להיות במקומן. והתקינו נביאים הראשונים כ"ד משמרות ועל כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים [של] כהנים [של] לוים [ושל] ישראל לא שיהא במעמד כהנים ולויים, אלא שהיו מצויין שלש כתות אלו בשעת הקרבן, כהנים לעבודתן ולויים לדוכנן וישראל למעמדם, וכן מפורש בירושלמי [ה"ב], וגם במשנה לא הזכירו במעמד אלא ישראל בלבד, וכל אנשי מעמד לא היו בירושלם אלא מקצתם בירושלם לעמוד על הקרבן דלא סגיא בלאו הכי, והשאר בעריהם כמו ששנינו מתכנסין בעריהם. וקורין במעשה בראשית. כדמפרש בגמר' [כ"ז ע"ב] שהקרבנות קיום העולם, ולא היה נראה אותו מעמד של עריהם בשביל קרבן. ומה ששנינו יום שיש בו מוסף או קרבן עצים אין בו מעמד, הינו לאותו מעמד שבירושלם שהיו טרודין לעמוד על הקרבן, אבל אותן שבעריהם לא היה נדחה מעמדן אלא ביום שהיה הלל שדוחה מעמד של שחרית.
ורבים תמהו ממה ששנינו שהנביאים תקנו המעמדות, איך אפשר שהיו עובדי' מתחלה בערבוביא, ומפורש בספרי [שופטים קס"ט] לבד ממכריו על האבות [דברים י"ח] מה שמכרו אבות זה לזה טול אתה שבתך ואני שבתי, וכן אמ' התרגום בר ממטרתא דייתי בשבתא דכן אתקינו אבהתא, וכן תמצא בדברי הימים [א' כ"ד] כשמסדר דוד המשמרות כתי' (פקודיהם) [פקודתם] כאשר צוהו ה' אלקי ישראל, ובסיפרי [נשא מ"ו] אמרו היכן צוהו אלהי ישראל, ולבני קהת לא נתן, שמצינו בלויים מצוה מפורשת מן התורה במשמרותם [במדבר ח'], שלא יעבדו בערבוביא. וי"ל שחלוק המשמרות היה מן התורה, אבל אין להם מנין מן התורה [ב]כמה משמע משמרות ואחר כן משה ושמואל ודוד יסדו בין כלם שיהיה המנין כ"ד משמרות.
וקרבן עצים מפרש במשנה שהיו תשעה משפחות שעלו מן הגולה לבית שני והתנדבו עצים למערכה כל משפחה ליום מיוחד, והיו מבערין במזבח באותו יום מאותן עצים שהתנדבו, וכן אמרו במשנת תמיד [יומא כ"ו ע"ב] ששני גזירין היו קרבין תמיד עם התמיד של בין הערבים, ולפיכך נראה כאותן מפרשים ז"ל שאמרו שקרבן עצים אינו דוחה לכל אנשי מעמד, אלא לאותן שהם מאותן המתנדבים באותו היום בלבד, דמה עסק יש לאחרים בזה, וכן משמע פ"ק [י"ב ע"א] דאמ' אני מבני סנואב בן בנימן והתעננו בו ולא השלמנוהו מפני שיום טוב שלנו היה.
מתני'. חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב, בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובוטל התמיד והבקעה העיר ושרף אפוסטומוס הרשע את התורה והועמד צלם בהיכל. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר. משנכנס אב ממעטי' בשמחה. שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורין לספר ולכבס, ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת. פירוש. נשתברו הלוחות. כדמסיק בגמרא [כ"ח ע"ב] שהמנין מכוון משבעה בסיון שעלה משה ועמד ארבעים יום, וברדתו וירא [שמות ל"ב] את העגל ומחולות וישבר אותם לעיניהם נשלמו בשבעה עשר בתמוז. ובטל התמיד. שגזרה מלכות הרשעה שלא להקריב עוד. והועמד צלם בהיכל. שהעמיד מנשה הרשע כדמפורש בתרגום ירושלמי דהשמים כסאי [ישעי' ס"ו], ומה ששנינו זאת המשנה לפי שהשלים ענין תענית צבור שגזרו על מה שקרה הן מעוצר הגשמים הן מצרות אחרות (צא) [בא] לפרש התנא הצומות הקבועים, ולא איירי אלא באותן שהיו ג"כ בבית שני. וקשה שהרי ד' צומות גזירת הנביאים היו על חרבן בית ראשון דכתיב [זכריה ח'] צום הרביעי וצום החמישי וגו', וצום הרביעי היה ט' בתמוז כדתניא בבריתא [כ"ח ע"ב] שבראשונה הבקעה העיר בתשעה בתמוז ובשניה בי"ז בתמוז, וא"כ למה בטלוהו שאין אנו עושים זה הצום ט' בתמוז, שאותו הוא שקרא הנביא צום הרביעי, ומאי שנא מעשרה בטבת ושלישי בתשרי שהיו בשביל חרבן בית ראשון וחזרנו אחר חרבן בית שני לענותם. וי"ל שכיון שהבקעה העיר בחרבן שני בי"ז בתמוז, וכיון שהדבר תלוי ברצון צבור, כדאמרי' [ר"ה י"ח ע"ב] אין שמד ואין שלום רצו מתענין, היה קשה הדבר לגזור ט' וי"ז והיה נראה להם יותר ראוי שיהיה האחד שיגזרו י"ז, כיון שהיה אבל חדש וחמור שארעו בו חמשה דברים, אבל שאר הצומות שלא נשתנו העמידום בגזירתם כבתחלה. והא דאמרי' רצו מתענין רצו אין מתענין כתבו ז"ל כך היתה תחלה הגזירה של נביאים ובבית שני רצו כל ישראל וקבלו עליהם, ואי אפשר לשום אדם לפרוץ גדרם. על אבותינו. דור המדבר [דברים א'] אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה. כדמפיק בגמר' [כ"ט ע"א] מדכתיב [במדבר י'] בחדש השני בעשרים בחדש וגו' וכת' [שם] ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים, ואמר ר' חנינא אותו היום סרו מאחרי ה' דכתיב [במדבר י"א] והאספסוף אשר בקרבו וגו', וכתיב [שם] עד חדש ימים, וכתי' [שם י"ב] ותסגר מרים, וכתי' [שם י"ג] שלח לך אנשים, ותניא בעשרים ותשע בסיון שלח משה מרגלים, וכתיב [שם] וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום, וא"ר יוחנן אותו היום ערב תשעה באב היה דכתי' [במדבר י"ד] ותשא כל העדה, ואמ' הקב"ה הם בכו וכו' ומכוון הוא החשבון לתשעה באב. ביתר. עיר גדולה וישראל רבים דרים בתוכה כדמפורש בפרק הנזקין [גיטין נ"ז ע"א]. שבת שחל. לאו שבת ממש קאמר אלא שבוע. ובחמישי. אם חל ט' באב בערב שבת מותר לכבס בחמישי, וכשחל ט' באב בד' בשבת לא איצטריך למיתני דמותרין, אלא אפי' לפניו קאמר כדאמרי' בגמ' [כ"ט ע"ב] לא שאנו אלא לפניו כו'.
מצאתי זה כתוב. חתן שחל אחד מארבע צומות בתוך שבעת ימי שמחה שלו מסתבר לי שהוא חייב להתענות דאע"ג דימי רגל ושמחה שלו הוא ואין אבלות חדשה חלה בהם כדאיתא בדוכתה [כתובות ד' ע"א], ואין שמחה אלא באכילה כדאמרי' גבי רגלים [פסחים ק"ט ע"א] וגבי פורים [מגילה ז' ע"ב], מ"מ כיון דרגל שלו רגל יחיד מדרבנן ותעניות אלו הם דרבים אתי אבילות דרבים ודחי רגל דרבנן דיחיד, ועוד מקרא מלא דבר הכתוב [תהלים קל"ז] אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, עד כאן מצאתי.
<h2>דף כו:</h2>
מתני'. ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין ולא יאכל בשר ולא ישתה יין, רבן שמעון בן גמליאל אומר ישנה, ר' יהודה מחייב בכפיית המטה ולא הודו לו חכמים. פירוש. שני תבשילין. בשר ודגים או ביצה. והסכמת המפרשים האחרונים ז"ל דלענין ט' באב האיסור משום תענוג וחשיבות, וכל שהוא בשני תמחויים אפי' ממין אחד כגון שהאחד צלי והאחד מבושל וכיוצא בזה הרי אלו שני תבשילין, (וכן) וכל שהם בתמחוי אחד ובקדרה אחת אפי' כמה מינין ביחד אינו אלא תבשיל אחד, ואע"פ דלענין ערוב אמרו [ביצה י"ז ע"ב] דדג וביצה שעליו נדון כשני תבשילין, וכן לענין מיני פירות שבשלן אע"פ שסומכין בהם לענין ערובי תבשילין כדאיתא בירושלמי, אין זה דרך חשיבות ואין בו איסור לענין ט' באב כיון דלענין בשולי גוים אמרו דכל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בשולי גוים, אלא שהתוספות אסרו מיני פירות מבושלין וכן הר"ם ב"ן ז"ל נראה שדעתם להשוות זה לערוב [להחמיר], והמחמיר תבא עליו ברכה. ישנה. כדמפרש בגמ' שימעט ממה שהיה רגיל. בכפיית המטה. כפיית המטה על פניה ולא ישכב עליה. ולא הודו לו חכמים. אסיקנא בגמ' [ל' ע"ב] שלא הודו לו כלל אפי' לכסות מטתו, וכל שכן שאר מטות, וכן הלכה, וכ"ש שאין לנו שנוי מקום בבית הכנסת מן הדין, ומקום שנהגו בו עשאוהו כשבת שניה של אבילות, ומקום שיורדין מספסליהם עשאוהו כשבת ראשונה ומנהג חסידות הוא. ע"כ.
מתני'. אמר רשב"ג לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לה, וכל הכלים טעונין טבילה, ובנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים ומה הן אומרות בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך אל תתן עיניך ביופי תן עיניך במשפחה, וכן הוא אומר [שיר השירים ג'] צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו, ביום חתונתו זו מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש, יהי רצון שיבנה במהרה בימינו. פירוש. שאולין. שכולן שואלות זו מזו אפי' עשירות שלא לבייש וכו'. טעונין טבילה. קודם שילבשום לפי שאין כל אחת בקיאה בחברתה ושמא נדה היתה. וחולות. כמו לחול במחולות [שופטים כ"א]. במלך שלמה. הב"ה שהשלום שלו. אמו. כנסת ישראל. זו מתן תורה. יום הכפורים שבו נתנו לוחות אחרונות.
גמ'. תניא שחרית מוסף מנחה ונעילה יש בהם נשיאות כפים דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר שחרית ומוסף יש בהן נשיאות כפים מנחה ונעילה אין בהם נשיאות כפים, במאי קא מפלגי ר' מאיר סבר כל יומא מאי טעמא לא משום שכרות האידנא ליכא שכרות, ר' יהודה סבר שחרית ומוסף דכל יומא לא שכיחא שכרות לא גזרינן, מנחה ונעילה דכל יומא שכיחא שכרות גזרינן, ור' יוסי סבר מנחה דאיתה כל יומא גזרינן נעילה דליתא כל יומא לא גזרינן, אמר רב נחמן הלכה כר' יוסי, ואלא האידנא מאי טעמא פרשי כהני ידיהו במנחתא דתעניתא, כיון דסמוך לשקיעת החמה קא פרסי כתפילת נעילה דמיא, דכולי עלמא מיהת שכור אסור בנשיאת כפים מנא הני מילי, א"ר שמעון בן פזי א"ר יהושע בן לוי משום בר קפרא למה נסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר לומר לך מה נזיר אסור ביין אף כהן מברך אסור ביין. פירוש. כל יומא מאי טעמא לא. לא פרסי כהני ידיהו במנחה. משום שכרות. דכל יומא שכיחא שכרות שכבר סעד וזמנין דמשכא סעודתיה ומרוי, ופריס ידיה בהדי חמרא, וכהן שתוי יין אסור לישא כפיו כדלקמן. האידנא. בימי תעניות ומעמדות לא שכיח שכרות, דבמעמדות נמי מתענין כדאיתא במתני' לקמן. גזרינן. תענית אטו ימי אכילה. נעילה דליתא כל יומא. דאין מתפללין תפלת נעילה אלא בימי התענית [כ"ז ע"ב]. הלכה כר' יוסי. ואלא האידנא. תלמודא קא פריך. כיון דסמוך. שמאחרין עד שקיעת החמה ומתפללין כל שעה ואינן הולכין לבית הכנסת משש שעות ולמעלה כמו שהיו עושין באותן ימים. כתפילת נעילה דמי. וליכא למיגזר משום מנחה דכל יומא דמנחתא בכל יומא [כי] הא ליתא. ודעת הגאונים ז"ל דהני מילי כשאין שם תפלת נעילה, אבל כשיש שם תפלת נעילה אין נשיאות כפים במנחה אלא בנעילה כר' יוסי. וכתבו מן האחרונים ז"ל וכן נראה מלישנא דכתפלת נעילה דמי, שאלו היו מתפללין אחריה נעילה היאך נראה להם כתפלת נעילה, וכן הוא מנהגנו שאין אנו אומרים ביום הכפורים במנחה ברכת כהנים לפי שאין שם נשיאות כפים. וכתב הריטב"א ז"ל ובמקום שאומרין אותה מוחים בידם, ובמס' סוטה משמע נמי הכי שאין עושין נשיאות כפים במנחה דיום הכפורים, שהביאו שם פרק אלו נאמרין [ל"ט ע"ב] הפסוקים שהיו אומרים בשעת נשיאות כפים, ושאלו במנחתא דתעניתא מאי אמרו ובנעילה דיום הכפורים מאי אמור, ולא שאלו במנחתא דיום הכפורים מאי אמור. ונהגו במקצת מקומות שאין אומרים בברכת עבודה של תפלת המנחה רצה יי אלהינו, אלא אשי ישראל ותפלתם וכו', ובנעילה שיש שם ברכת כהנים אומרים רצה, ודעתם לומר שאין אומרים רצה אלא בתפלה הראויה לנשיאות כפים ולפיכך אין אומרי' גם בשאר הימים רצה במנחה, וכתב הריטב"א ז"ל ויש נוהגים בהפך ודעתם לומר שכל מקום שהיה קרבן כנגד אותה תפלה אומרי' רצה, ובתפלה שאין כנגדה קרבן אומרי' אשי וכן עקר ע"כ. שכור אסור. פרשת כהן מברך. כה תברכו [במדבר ו']. נזיר [מיין ושכר יזיר (שם). משרת]. יין ושכר אל תשת [ויקרא י'].
אף כהן המברך אסור ביין. כתב הרמב"ם ז"ל [הלכ' נשיאת כפים פט"ו ה"ד] עד שיסיר יינו מעליו. וכתב אסור היין כיצד, כגון ששתה רביעית הלוג של יין חי בבת אחת. אבל אם שתאו בשתי פעמים או שנתן לתוכו מעט מים מותר. ואם שתה יותר מרביעית אע"פ שהיה מזוג ואע"פ ששתאו בכמה פעמים לא ישא את כפיו. וכן כתב ז"ל פרק א' דהלכות ביאת מקדש [ה"א] לענין הוראה. והוא הדין אם אכל תמרים או שתה חלב ונשתבשה דעתו. וכן הדין לתפלה שדעתו משובשת אם התפלל תפלתו תועבה. ואע"ג דיש רבוואתא דאמרי בפרק הדר [ערובין ס"ה ע"א] על הא דרבי חנינא ביומא דרתח לא הוה מצלי, דהני מילי בדורות ראשונים שהיו מכוונים הרבה, אבל האידנא לא, אפילו הכי מודו בשכור ובנשתבש דעתו.
<h2>דף כט.</h2>
גמ'. אמ' רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילא משמיה דרב כשם שכשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס (אב) אדר מרבין בשמחה, אמר רב פפא הלכך האי בר ישראל דאית ליה דינא בהדי גוי באב משתמיט ליה דריע מזליה, באדר ניזיל וממציא ליה נפשיה משום דברי מזליה. פירוש. משנכנס אדר. ימי נסים לישראל פורים ופסח. ניזיל. בערכאותיהם. דברי מזליה. כתב הריטב"א ז"ל אע"פ שאין מזל לישראל ה"מ בשאר ימים אבל בשני חדשים אלו יש מזל שכן נגזר עלינו מן השמים, ואפשר עוד דמזל לאו דוקא אלא לגזירה קרי מזל בלשון בני אדם. עכ"ל.
<h2>דף כט:</h2>
שבת שחל ט' באב להיות בתוכה אסורין לספר ולכבס. אמר רב נחמן לא שאנו אלא לכבס וללבוש אבל לכבס ולהניח מותר, ורב ששת אמר אפי' לכבס ולהניח אסור. שלח רב יצחק בר יעקב בר גיורי משמיה דר' יוחנן אע"פ שאמרו כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ אסור ללבשן בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה. פירוש. לא שאנו במתני' שכל השבוע אסור לכבס אלא וכו'. אפי' לכבס ולהניח. ללבוש אחר זמן לאחר ט' באב אסור שנראה כמסיח דעתו שעוסק בכבוס בגדיו. ופסק רבנו אלפסי ז"ל הלכתא כרב ששת שאפי' לכבס ולהניח אסור. ואם אין לו אלא חלוק אחד מותר לכבס וללבוש בחמישי מפני כבוד השבת, דאי לא מכבס ליה השתא בחמישי תו לא מצי מכבס ליה עד לאחר השבת, כיון שחל ט' באב להיות בערב שבת דבהכי מיירי מתני', דתנן ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת. וכן אמר ר' אסי א"ר יוחנן מי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו בחולו של מועד, ואע"ג דאסור לכבס בחולו של מועד, מי שאין לו אלא חלוק אחד מותר, דלא סגי ליה דלא לכבס מפני הכנימה, ואפי' כבסו (בפני) [לפני] המועד מותר לכבסו במועד. גיהוץ. פירש רבינו האיי ז"ל עבורי חומרתא שקורין בלשון ערבי צק"ל וכן נראה מפרש"י ז"ל [כתובות י' ע"ב] לישקיי"ר בלעז. וכן אמרו [שמחות פ"ז] גבי אבל אסור ללבוש ל' יום כלים מגוהצי', ואלו הן כלים מגוהצים כלים שיוצאים מתחת המכבש, ומלאכת אומנות היא זו שמתחדשין בה הבגדים הישנים עד שנראים כחדשים, ואין חדוש זה נכר אלא בכלי צמר לא בכלי פשתן, וכן נראה בגמ' כשמסייע לרב ששת דאמר אפי' לכבס ולהניח אסור אמ' תדע דהא בטלי קצרי דבי רב, ופרש"י ז"ל קצרי כובסין על שם שמקצרין בגדי הצמר שדורסין אותם ברגליהם במים שקורין פולי"ר והינו זה דמתרגמינן [שמו' ב' י"ז] עין רוגל עינא דקצרי, כובס המקצר בגדים בדריסת רגל, וא"כ לא איירינן בבגד פשתן שמכבסין אותם במים חמין, וכן נראה דא"כ היאך אמרו כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ, לבון של מים חמין יותר ניכר לובנו ויופיו בכלי פשתן מבבגדי צמר, אלא ודאי לא איירינן באותו כיבוס, והא דרב ששת מביא ראיה מגיהוץ לכבוס, משום דגיהוץ שלנו דבבל ככיבוס שלהם של בני ארץ ישראל שהיא ארץ הרים והמים צלולין, אבל בבבל המים עכורין ואין הבגד מתלבן באותו כיבוס, ויש שכתב דבשאר מקומות שהמים צלולין והבגד מתלבן בהם דינם כדין ארץ ישראל. עוד יש מן המפרשים שכתב דמה שאמרו דבכלי פשתן אין בהן משום גיהוץ, הינו כלי פשתן ישנים אבל חדשים יש בהם משום גיהוץ, וללבוש כלם אסורים בין חדשים בין ישנים לבנים וצבועים בין מכובסין עכשיו בין קודם לכן, כלן אסור ללבשן בשבת זו עד עבור התענית, ואפי' של פשתן.
ולענין ט' באב שחל להיות במוצאי שבת נתקשו הראשונים מהו לענין הבדלה, דהא אי איפשר למשתי מיניה ולא לאטעומי לינוקא כדאמרי' לענין זמן ביום הכפורים [ערובין מ' ע"ב], אע"ג דהא איסורא דרבנן, אפי' בהא איכא למיחש דילמא אתי ינוקא למסרך כיון שעושה לצרכנו, כדחיישינן במזרע כשותא בכרמא על ידי ינוקא דילמא אתי למסרך פרק תולין בשבת [קל"ט ע"א], ואע"ג דההיא איסורא דרבנן, הלכך ליכא הבדלה, ואפי' למאן דסבר במסכת פסחים [ק"ה ע"א] שאם לא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כלה, הני מילי היכא דחזי לאבדולי בשעתיה דאי עבר זמניה יש לו תשלומין, אבל בזה שאינו ראוי להבדלה בזמנו פטור מן התשלומין, וכ"ש למאן דאמר שמבדיל והולך כל היום כולו בלבד כמו שפסק הראי"ף ז"ל [פסחים כ"ב ע"א] שאין לדבר תשלומין. וכתב הריטב"א ז"ל שעקר הדבר כמו שכתב הר"ם ב"ן ז"ל שלא תקנו הבדלה על הכוס בט' באב שהרי בתחלה קבעוה בתפלה וכשהעשירו קבעוה על הכוס, וט' באב שכל ישראל עניים מרודים לא תקנו על כוס כלל אלא בתפלה בלבד, ולא אמרו שהמבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס [ברכות ל"ג ע"א] אלא בשעה שיש שם כוס, אבל כשאין שם כוס לא. ואם נזדמנה מילה ביום ט' באב יש אומרים דמטעמיה לינוקא שלא אמרו דחיישינן לסירכא אלא בזמן דאיתיה כל שתא, אבל זה שהוא מקרה ואינו קבוע לא, וקשיא עליהן ההיא דכשותא בכרמא ונהגו במקומותינו לברך בלא כוס על ההדס עכ"ל הריטב"א ז"ל.
תניא תשעה באב שחל להיות בשבת וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל רצונו ומעלה על שלחנו אפי' כסעודת שלמה בשעתו, ואסור לספר ולכבס מראש חדש ועד התענית דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר כל החדש כלו אסור, רשב"ג אומר אינו אסור אלא אותה שבת בלבד. א"ר יוחנן ושלשתן מקרא אחד דרשו והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה [הושע ב'] מאן דאמר מראש חדש ועד התענית מחגה. מאן דאמר כל החדש כלו אסור מחדשה, ומאן דאמר אינו אסור אלא אותה שבת משבתה, אמר רבא הלכה כר' מאיר ואמר רבא הלכה כרשב"ג ותרויהו לקולא, וצריכא דאי אשמעי' הלכה (כרשב"ג הוה אמינא אף הלכה) כר' מאיר הוה אמינא אפי' מראש חדש, ואי אשמעינן הלכה כרשב"ג הוה אמינא אף לאחריו אסור, קמ"ל הלכה כר' מאיר. פירוש. בשעתו. בשעה שהיה מלך דכתי' [מלכ' א' ה'] ששים כור סלת וכו', שלמה מלך והדיוט והינו דאמר בשעתו. מחגה. כלומר מחגה יליף טעמא דהינו ראש חדש שנקרא חג כדאמרי' לעיל [כ"ט ע"א] קרא עלי מועד [איכה א'] שהוא ר"ח אב. הלכה כר' מאיר. דלפניו אסור והלכה כרשב"ג. דאין אסור נוהג אלא לאותה שבת. ותרויהו לקולא. כדמפרש ואזיל דלפניו אסור ולא לאחריו ובאותה שבת אכל קודם אותה שבת אפי' לפניו מותר. ירושלמי [ה"ו] דרומאי נהגין חגה, צפוראי נהגין חדשה, טבריאי נהגין שבתה חזרון רבנן דטבריא למנהג כרבנן דצפורי, וכתב הרמב"ן ז"ל ועכשו נמי יש מקומות שנהגו שלא לאכול בשר מר"ח עד התענית ונהגו הכל שלא ליכנס בבית המרחץ בשבת זו ואסור לשנות מנהג אבות עכ"ל וגרסי' בירושלמי ט' באב שחל להיות בשבת שתי שבתות מותרין. פי' שהרי אינו נוהג איסור לפניו שהרי בו בעצמו מעלה על שולחנו כסעודת שלמה בשעתו והיאך יאסור לפניו, וכיון שעיקר התענית באחד בשבת וקימ' לן שאינו אוסר לאחריו נמי נמצאו שתי שבתות מותרין, ואין איסור נוהג בו מן הדין אלא ביומו בלבד, עכ"ל הריטב"א ז"ל.
זאת הבריתא לא מצאתיה בגמר' ולא בהלכות וכמדומה לי שמצאתיה בספר הר"ם ב"ן ז"ל. תניא [יבמות מ"ג ע"א] קודם לזמן הזה ממעטין העם מעסקיהם מלישא וליתן מלבנות מלנטוע ומארסין ואין כונסין ואין עושי' סעודת אירוסין, מ"ט משום דאירוסין בלא סעודה ליכא שמחה ונשואין בלא סעודה איכא [שמחה]. פירוש. האך בנין שאסרנו פי' בירושלמי [ה"ו] א"ר הושעיא א"ר יהושע בן לוי הא דאיתמר בבנין של שמחה אבל אם היה כותלו גוהה סותרו ובונהו, והתם אמ' שמואל אפי' בתשעה באב יארס שלא יבא אחר ויקדמנו.
<h2>דף ל.</h2>
גמ'. אמר רב יהודה אמר שמואל לא שאנו אלא משש שעות ולמעלה אבל משש שעות ולמטה מותר, ואמר רב יהודה אמר שמואל לא שאנו אלא בסעודה המפסיק בה אבל בסעודה שאין מפסיק בה מותר, ותרויהו לקולא, וצריכא דאי אשמעינן בסעודה המפסיק בה הוה אמינא אפילו מצפרא קמ"ל (בסעודה המ) משש שעות ולמעלה, ואי אשמעינן משש שעות ולמעלה הוה אמינא אפי' בסעודה שאין מפסיק בה קמ"ל בסעודה דמפסיק בה, תניא כלישנא קמא תניא כלישנא בתרא, תניא כלישנא קמא ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין ולא יאכל בשר ולא ישתה יין רשב"ג אומר ישנה, א"ר יהודה כיצד משנה היה רגיל לאכול שני מיני תבשילין אוכל מין אחד היה רגיל לסעוד בעשרה בני אדם סועד בחמשה היה רגיל לשתות בעשרה כוסות ישתה בחמשה, בד"א משש שעות ולמעלה אבל משש שעות ולמטה מותר, תניא כלישנא בתרא הסועד ערב ט' באב אם עתיד לסעוד סעודה אחרת מותר לאכול בשר ולשתות יין ואם לאו אסור. פירוש. משש שעות ולמטה. כלפי השחר. המפסיק בה. שאינו אוכל עוד מאותה סעודה ואילך. לסעוד בעשרה. שהיו סועדין עמו משום כבוד. ואם לאו אסור. נמצא שאינו אסור בבשר ויין אלא משש שעות ולמעלה ובסעודה המפסיק בה, ולית הלכתא כרשב"ג דאמר ישנה, אלא הלכתא כסתם מתני' דרבים נינהו.
גרסי' בפרק מקום שנהגו [פסחים נ"ד ע"ב] אמר שמואל אין תענית צבור בבבל אלא ט' באב בלבד דרש רבא עוברות ומיניקות מתענות ומשלימות בו כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכפורים ובין השמשות שלו אסור, אמר ר' אלעזר אסור [לו] לאדם שיושיט אצבעו במים בט' באב כדרך שאסור ביום הכפורים. פירוש. ובין השמשות שלו אסור. ומינה דקודם לכן מותר שאין תוספת לט' באב, כתבו בשם הרמב"ן ז"ל דחיה כל שלשים וכן חולה שהוא צריך, אין צריכין אומד כיום הכפורים אלא מאכילין אותם, דבמקום חולי לא גזור רבנן.
תנו רבנן כל מצות שנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב אסור ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, ואסור לקראת בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה ובתלמוד ובהלכות ובהגדות אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה במקום שאינו רגיל לשנות, וקורא בקינות ובאיוב ובדברים הרעים שבירמיה, ותנוקות של בית רבן אינן בטלין בו, ר' יהודה אומר אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות, אבל קורא הוא בקינות ובאיוב ובדברים הרעים שבירמיה ותנוקות של בית רבן בטלים משום שנ' [תהלים י"ט] פקודי ה' ישרים משמחי לב. פירוש. כל מצות. לאו כללא ממש הוא דהא כפיית המטה ועטיפת הראש וקריעה דאיתנהו באבל ליתנהו בט' באב, אלא הכי קאמר כל מצות לא תעשה הנוהגות באבל נוהגות בט' באב, ודוקא אלו דפריט וכלל ופרט קתני, ולפיכך חייב בתפילין שאין איסורו באבל אלא יום ראשון ולא חמיר ט' באב לבטל מצוה משום אבלות שבו יותר מיום שני של אבלות, ובהרבה דברים עשו ט' באב כאבלות לאחר שלשה כגון מלאכה ונתינת שלום, וחברים עושין אותו כשלשה ימים ראשונים של אבלות, ונוהגין איסור במלאכה ואין שואלין שלום כלל. ואסור לקרות בתורה. משום משמחי לב. ואין סדר היום בכלל שהרי קורין בתורה ומפטירין בנביא וקורא קרית שמע, ומעתה אין להמנע מלקרוא פרשת את קרבני לחמי ואי זהו מקומן. ורחיצה שאסור דוקא לתענוג אבל להתפלל מותר בין ביום ט' באב בין ביום הכפורים, כשם שהתירו לעבור במים כדי להקביל פני רבו [יומא ע"ז ע"ב], וכ"ש להקביל פני שכינה, ומה שאמרו בר' יהושע בן לוי ערב ט' באב מביאין לו מטפחת ושורה במים ולמחר מעבירה על גבי עיניו, להסיר לכלוך שבעין הוה, אבל ידיו רוחץ אותן כדרכו לומר ברכות ותפלה, וכחייבי טבילות שטובלין כדרכן בין בט' באב בין ביום הכפורים [י"ג ע"א], וזה פשוט והלכה למעשה, ושלא כדברי הר"ם במז"ל שכתב [פ"ז מתפילה ה"ח] ט' באב ויום הכפורים כיון שאין בהם רחיצה אינו מברך על נטילת ידים ולא המעביר חבלי שנה מעיני, וכן אע"פ שאסור בנעילת הסנדל חייב לברך שעשה לי כל צרכי שכל אותן ברכות שתקנו חז"ל ברכות של שבח הם לפי שנוהגין באדם על הרוב, ואע"פ שלא שמע קול תרנגול מברך ברכת הנותן לשכוי, וכן ברכת אשר יצר אע"פ שלא הוצרך לנקביו, ויש חולקים בדבר. ואיסור נעילת הסנדל אינו אלא בדבר של עור או שהוא מחופה עור. תוספתא [פ"ג הי"א] אין שאלת שלום לחברים בט' באב ולהדיוטות בשפה רפה. ופירשו בירושלמי [פ"א ה"ח] שמשיבין את ההדיוטות בשפה רפה. וסיכה שאינה של תענוג אלא לרפואה מותרת, וכן בכל דבר שהוא לרפואה.
כתב בהלכות גדולות [בהלכ' קדוש והבדלה] כיון דאמר מר [ברכות כ"ז ע"ב] בשאר שבתות מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס, הכא נמי אומר הבדלה מבעוד יום, או דילמא כיון דאלו מבדיל קבליה לט' באב עליה כדרב דאמר בדילנא, ואיחייב ליה בענוי [ערובין מ' ע"ב] דשוייה חול דהא אמר בין קדש לחול ואיתסר ליה בשתיה כדאמרי' גבי יום הכפורים ליקדוש על הכוס ולימא זמן ולישתייה כיון דקבליה איתסר ליה עלויה. הילכך לא מבדיל עד דנפיק חד בשבא ומבדיל מקמיה דלטעום, ואע"ג דאמר מר [פסחים ק"ז ע"א] מבדיל והולך כל היום כולו טפי לא, ה"מ היכא דהוה שרי ליה למיכל, אבל הכא דהוה אסיר ליה למיכל חד בשבא מבדיל באורתא דתרין בשבא, וכן שליחא דצבורא מבדיל בבי כנשתא, אבל על נורא לא לברוך עכ"ל ז"ל. והרמב"ן ז"ל כתב להפך כמו שכתוב בפנים, וכתבו ז"ל כבר נהגו העם כדברי הלכות גדולות.
פיסקא. לא יאכל בשר ולא ישתה יין תאנא אבל אוכל הוא בשר מליח ושותה יין מגתו בשר מליח עד כמה אמר רב חיננא בר כהנא אמר שמואל כל זמן שהוא כשלמים יין מגתו עד כמה כל זמן שהוא תוסס דתניא יין תוסס אין בו משום גלוי ועד כמה תסיסתו שלשה ימים, אמ' רב יהודה אמר רב כך היה מנהגו של ר' יהודה בר אלעאי ערב ט' באב מביאין לו פת חרבה במלח ושורה אותה במים ויושב בין תנור לכירים ואוכלה ושותה אחריה קיתון של מים ודומה כמי שמתו מוטל לפניו. פירוש. עד כמה. הוי בשר גמור דלא הוי מליח. שהוא כשלמים. שלא שהה במלחו אלא ב' ימים ולילה אחד כזמן אכילת שלמים שהטעם נפסל אחר ג' ימים. יין מגתו. חדש ומתוק ואינו טוב כיין ישן. תוסס. מתחמץ. אין בו משום גלוי. שאין נחש שותהו. בין תנור לכירים. מקום מנוול שבבית, תנור מקום שפיתת קדרה אחת, כירים מקום שפיתת שתי קדרות. הראי"ף ז"ל הביא בהלכות הא דגרסי' סוף חזקת הבתים [ס' ע"ב], וכתבתיה שם [ל"ג ע"א].
ירושלמי. ר' אחא אומר יחיד בט' באב צריך להזכיר מעין המאורע ומאי ניהו רחם ה' אלקינו ברחמיך ובחסדיך הנאמנים על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל העיר האבלה ההרוסה והשוממה הנתונה ביד זרים הרמוסה בכף העריצים ויבלעוה לגיונות ויחללוה עבדי פסילים ולבני ישראל נתת נחלה ולבני ישורון ירושה הורשתה כי באש החרבתה ובאש אתה עתיד לבנותה כאמור [זכריה ב'] ואני אהיה להם וגו' ע"כ, ויש קצת שנוי בנוסח זה בסדר תפלות שלנו, ובירושלמי אמרו שאומרה בעבודה דכל שהוא להבא אומר בעבודה, כתב רבי' אלפסי ז"ל נהוג עלמא לאומרה בבונה ירושלים וסמכו לה אהא דאמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שלת משמיה דרב [ע"ז ח' ע"א] אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה אומרה, אבל בירושלמי סבורין דההיא ביחיד השואל צרכיו אבל צרכי רבים של כל ישראל בעבודה ואין משנין מנהג בדבר זה עכ"ל הריטב"א ז"ל.
<h2>דף ל:</h2>
תנן התם מקום שנהגו לעשות מלאכה בט' באב עושין מקום שלא נהגו לעשות אין עושין, ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים, רשב"ג אומר לעולם יעשה אדם עצמו כתלמיד חכם, כדי שיתענו, רבן גמליאל אומר כל האוכל ושותה בט' באב כאלו אוכל ושותה ביום הכפורים, ר' עקיבא אומר כל העושה מלאכה בט' באב אינו רואה סימן ברכה לעולם, וחכמים אומרים כל שאינו מתאבל על ירושלים אינו זוכה ואינו רואה בשמחתה של ירושלים וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, שנ' [ישעיה ס"ו] שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, וכל האוכל בשר ושותה יין בט' באב עליו הכתוב אומר [יחזקאל ל"ב] ותהי עונותם על עצמותם. פירוש. אינו רואה סימן ברכה. מאותה מלאכה. כל האוכל בשר וכו' בט' באב. באכילת ט' באב, כלומר בסעודה המפסיק בה. ותהי עונותם. כתב הריטב"א ז"ל בחדושיו שאין לעצמותיו תחיה בתחית המתים העתיד להיות בבנין בית המקדש לאותן שמתו בגלות וחכו לישועה שעליהם אמר הכתוב [דניאל י"ב] אשרי המחכה ויגיע לימים וגו', אבל עדיין אפשר שיהא לזה תחייה ליום הדין שהוא אחר ימות המשיח עכ"ל.
גמ'. בשלמא יום הכפורים יום סליחה וכפרה ויום שנתנו בו לוחות אחרונות אלא חמשה עשר מאי היא, אמר רב יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבא זה בזה, ר' יוחנן אמר יום שהותר שבט בנימין לבא בקהל רב נחמן אמר יום שכלו בו מתי מדבר. פירוש. יום שהותרו וכו'. כתב הריטב"א ז"ל מפני זה נהגו לעשות בו סעודה בשבת של אחר ט' באב. אמר ר' חלבו אמר עולא ביראה א"ר אלעזר עתיד הב"ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן וכל אחד מראה עליו באצבעו שנ' [ישעיה כ"ה] (והיה) [ואמר] ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו.
